איך להפוך משימות שגרתיות למשחק מהנה עבור הילדים

בסך הכל רציתם שיסדרו את החדר, או יעזרו במטלות הבית

...ואז נתקלתם בסירוב אחד...או שניים....או מאתיים?!

במקום להיכנס לויכוחים מיותרים וסוחטים, הנה פוסט שמסביר בדיוק איך להתמודד עם כל המשימות הקטנות כגדולות ולהפוך אותם למשחק מהנה.
בסוף הפוסט 3 הצעדים לביצוע מטלות הבית בכיף!

נגיד שאתם רוצים שיסדרו את החדר, הגיוני, לא?!....אז זהו שלא! לפחות לא עבור ילדיכם, עבורם לסדר עכשיו ממש לא בא בחשבון, כי הם ילדים ורוצים להמשיך ולשחק, לנצח, כמובן :)

אז מה עושים? כרגיל, זה פשוט. מציעים להם להמשיך ולשחק...רק שהפעם המשחק ישלב בתוכו את המשימה בכיף!
מה, לא הבנתם?! ...טוב ברור שלא, בשביל זה הכינותי מראש דוגמא שתמחיש את העניין :

כצפוי וכרגיל ארחנו חברה של נופר (בתי, כבת 7) אצלנו בבית. הבנות שיחקו יפה ועכשיו הגיע הזמן להכין להן ארוחת ערב...

הגעתי לחדר על מנת לשאול מה הן רוצות לאכול וחשכו עיניי! כל החדר היה הפוך, רצפה כבר לא רואים! הכל, אבל הכל, בחוץ, מפוזר...אללה יוסתור ודודו! :(

אחרי שלקחתי מהבנות את "ההזמנות" שלהן לארוחת הערב, הצעתי לתומי שיסדרו את החדר...
אני מצטטת את מילותיה של נופר : "אין מצב אמא!"

טוב אני כבר לא מתרגשת. אמרתי להן: "אוקי תראו, יש לי רעיון כיפי בשבילכן! אתן מנהלות חנות צעצועים גדולה...בדיוק הגיעו הרבה מאוד צעצועים חדשים. החנות צריכה להיפתח ממש עוד מעט, הלקוחות כבר יגיעו וירצו לקנות....ולכן צריך לסדר את הכל יפה יפה..."

ראיתי שהן עדיין לא מתלהבות....אז הוספתי עניין: "תראו, הבעלים של הרשת מגיעה לביקורת והיא מאוד קפדנית! היא תרצה לראות שהכל מסודר כמו שצריך! ...אחרת -  היא עשויה ליסגור לכן את החנות!"
ראיתי איך נהיו להן ניצוצות בעיניים, הן התחננו בפניי שאני אהיה בעלת הרשת שאגיע אחרי כמה דקות במפתיע ואראה שזה עוד לא מסודר ואכעס! ...ואז הן יתחננו שאתן להן הזדמנות נוספת...ואחזור לביקורת נוספת, אז הן יקראו לי שוב כשהכל יהיה מסודר....ואני כמובן אחמיא להן על הסדר המופתי! :)

3 צעדים ליצירת משחק מהנה לביצוע משימה ביתית

1. תתאימו את המשחק לגיל, אתם מכירים את ילדיכם, אתם יודעים איזה סוג של משחקים הם אוהבים.

2. תיצרו חוקים ברורים למשחק, וודאו שהמשימות מתבצעות תוך כדי המשחק וכחלק ממנו.

3. תוודאו שזה כיף...אם לא, תשנו ותשדרגו את המשחק עד שתראו ניצוצות בעיניים! :)

קצת יצירתיות והרבה מאוד כיף....בלי עצבים ובלי ויכוחים מיותרים.

בילוי נעים ויעיל,

נטע

מזל שלכל כלל יש יוצא מן הכלל...או קצת גמישות!

איך יציאה מן הכללים, לעיתים קריטית ומבטיחה שתהיה יותר שמחה בבית!
בסוף הפוסט 3 הצעדים ליציאה מן הכלל.

אם אתם משפחה כזאת שממש עובדת עפ"י הכללים, שיש לכם סדר בבית ומשמעת, אבל שמחה אין, הפוסט הזה ממש בשבילכם. מדי כמה שבועות, מגיע אליי לקליניקה מקרה שמעורר בי השראה. זה נכון שלרוב אני נתקלת במשפחות בהן אין כללים, הבלגן חוגג וזה תורם רבות לאובדן השמחה בבית. כללים הם בהחלט בסיס, אפילו היסודות, לשמחה בבית. אבל לעיתים, אני נתקלת במצב קיצוני הפוך. בתים בהם הכללים נוקשים וההורים קשוחים מדי.

זה נכון שהכללים שומרים על הסדר ולכן מקנים לנו שקט ובטחון. הכללים יוצרים גבולות שמגנים על כל בני המשפחה, לכן כשיצרתי את המדריך החינמי שלי "איך מחזירים את השמחה למשפחה ב 8 צעדים" היה לי ברור שהצעד הראשון יהיה יצירת כללים...

למרות זאת, הפעם אני רוצה להתמקד בחשיבות של היציאה מן הכלל.

אספר לכם על ערב אחד, בבית אחד. במשפחה הזאת יש כללים ושומרים עליהם מכל משמר. הערב הזה היה קצת חריג, סבא וסבתא שמרו על הילדים אחה"צ וסדרי האוכל קצת השתנו...כך שבארוחת הערב הבת הגדולה (כבת 5) לא הייתה רעבה ולא ממש אכלה. אחרי המקלחת, הצחצוח והסיפור, פתאום היא נזכרה שהיא רעבה, אבל ממש רעבה!
ההורים כעסו והתעקשו שהזמן לאכול חלף! עכשיו הולכים לישון! מה קרה? נשברה הקערה! היו צעקות, בכי, עצבים...והילדה בשלה! ממש התעקשה, צרחה ובכתה...ובסוף גם קיבלה משהו לאכול....אבל האווירה בבית כבר נהרסה. כולם הלכו לישון עצבניים וכעוסים. הרבה מאוד דרמה מיותרת וממש לא שמח.

אפשר אחרת. במקרה הזה, אפשר היה לשבת רגע עם הילדה, להסביר לה בטון רך ורגוע, שהסיבה שלא אוכלים בסמוך לשינה היא שזה לא ממש בריא, שכדי לעכל את האוכל צריך אנרגיה והגוף גם רוצה מנוחה. להסביר, כמחווה יוצא מן הכלל, מאחר וסבתא וסבא קצת שינו את הסדרים, שהפעם נתחשב. מציעים תפריט של 2 אפשרויות בלבד, לא ארוחה ממש, משהו קל לעיכול שאינו מצריך הכנה מורכבת, כגון תפוח, פרוסה עם משהו...ממש בקטנה.

פשוט, קל ואלגנטי. אני מדגישה המקרה הזה הוא יוצא מן הכלל, כלומר מייצג מקרה חריג ונדיר יחסית.

הנה 3 צעדים ליציאה מן הכלל:



1. הכנה נפשית והערכות. עצם הידיעה שלכל אחד מהכללים בבית ובכלל, יש יוצא מן הכלל, כבר עושה דרך לקבלת המצב היוצא דופן. לדעת שזה עשוי לקרות וזו הזדמנות מצויינת לתרגל רוך, הבנה, קבלה וגמישות כלפי הילדים וגם כלפי עצמינו.
לעצור, לספור עד עשר ולנשום עמוק - עוזר מאוד גם :)

2.  להסביר את הכלל שוב, את ההגיון שמאחורי הכלל ולכן מדוע חשוב לשמור עליו בדרך כלל. 

3. לדבר על המקרה הספציפי, היוצא מן הכלל, שזה קורה לעיתים נדירות ושגם זה בסדר. לפרוט ולהסביר מה קורה בדיוק במקרה היוצא מן הכלל.

דווקא במקרים היוצאים מן הכלל, יש לנו הזדמנות לתרגל ולהדגים גמישות עם ילדינו. להראות להם שגם כאשר יש חריגות, אנו יודעים להסתדר ולצאת לפתרונות יצירתיים.

בעיקר להפגין הבנה, רוך וקבלה....שאלה הם ממש היסודות לאהבה ושמחה בבית.



קצת גמישות והרבה אהבה,
נטע

איך נפתרתי מכאב ראש מאסיבי, תוך 5 דקות! סיפור אמיתי....

לפניכן סיפור קצר ומלמד, פונה לנשים, כי אנחנו אמונות על המולטי-טסקינג או בעברית, ריבוי משימות. בסוף הסיפורצ'יק 4 עצות טובות ופשוטות שיעזרו לכן להמנע מכאבי ראש מיותרים.

היום בבוקר היו לי 5 דברים דחופים לעשות ופחות משעתיים. תאמינו לי שהם כולם היו חשובים וכולם היו דחופים, לפחות לתפיסתי באותו הרגע. בעודי מבצעת את אחד הדברים החשובים והדחופים, תוך כדי מחשבה על ארבעת האחרים שלא נראה לי שאספיק, התחיל כאב ראש קטלני, אחד לפני מיגרנה, לא יכולתי להמשיך והלכתי לשכב....
נרגעתי קצת, אבל הכאב ראש היה חזק וכל העת לא עוזבות אותי המחשבות על כל הדברים שאני צריכה לעשות..!

אז התקשרתי לאמא, לבכות לה קצת. במקרה תפסתי אותה במצב רוח טוב, היא הייתה באמת פנוייה אליי ואמרה לי לשתות שתי כוסות מים ולקחת רסקיו. כמו ילדה טובה, שתיתי, לקחתי. קצת יותר טוב אבל עדיין.
פתאום נזכרתי שאני מטפלת  (?!!?duh) ואמורה לדעת למה כואב לי הראש כל כך...צריך לדבר על מה שמציק. אז פשוט הוצאתי הכל, סיפרתי לאמא על כל העומס שיש עליי, איך אני צריכה לתקתק את הבית ואת העבודה, להעלות פוסט בבלוג וסטטוס בעמוד בפייסבוק, איך אני מרימה סדנא מדהימה וכל שבוע שזה מתעכב בא לי למות...אפילו כמה דמעות זלגו...
בסוף השיחה אמא שאלה בקול רך כזה, תגידי איך הראש עכשיו?

אם עוד לא ברור לכן, עבר! כאילו כלום! כל שהייתי צריכה לעשות זה קצת לשחרר, לוותר לעצמי, לדעת שגם אם אספיק מחר ומחרתיים...זה גם בסדר.

בעיקר שאני בסדר. לא סתם בסדר, בסדר גמור!


הנה תמצית הסיפורצ'יק הזה ל 4 עצות :

1. אל תנסו לעשות יותר מדי דברים, ממילא לא תספיקו או שתפתחו כאב ראש 
    שינטרל אתכן....

2. תדברו על מה שמציק, זה ממש עוזר.

3. תקשיבו לאמא. במיוחד אם יש לה מצב רוח טוב, כזה שמאפשר לה להכיל...
    או שתתפסו חברה טובה, כזו שיודעת להקשיב ותיתן לכם להתאוורר מכל ה shit.

4. תמיד תזכרו שאתן בסדר גמור...יש מצב שאף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילכן.

עוד עניין קטן, תמיד אני מגיעה לאותה מסקנה, כמה שאנחנו מסבכות יותר את החיים, כך הפתרונות הכי פשוטים הם שעוזרים הכי הרבה. לא אקמול, לא אופטלגין...ולא נעליים!! :)

רק בריאות,

נטע

למה הפירות מגיעים רק למתמידים?

למה להתמיד זה חשוב ואיך טיפוס על עצים מלמד אותנו להתמיד?!


כשהייתי קטנה, מאוד רציתי להחשב "tom boy" אתם יודעים "בנית" כי אמא שלי חשבה שהן מדליקות....אז רציתי גם.
כבר בגיל 9 התחלתי לטפס על עצים. בהתחלה זה ממש קל, הגזע עבה וגם הענפים הראשוניים. כשרציתי להמשיך ולהגיע לפירות שבצמרת, גיליתי שזה הרבה יותר מורכב! ככל שמטפסים ומטפסים במעלה העץ, הענפים הופכים דקים ושבירים יותר. צריך ממש לברור היכן להניח את הרגל על מנת להתקדם לעבר הפרס המובטח שבצמרת, פירות בשלים ועסיסיים!

המבנה הבסיסי של כל העצים, זהה. את הפירות הבשלים קוצרים רק בצמרת!

מסתבר שיש המון מין המשותף בין טיפוס עצים להתקדמות בתוך ארגונים או התקדמות בתוך מערכת יחסים כלשהי....ככל שמתקדמים במעלה העץ, הארגון או מערכת היחסים, הטיפוס הולך ונעשה מסובך יותר וצריך להשקיע יותר מאמץ בשביל להתקדם. 
מאחר והפירות הבשלים נמצאים רק בצמרת, רק המתמידים, אלה שמתעקשים ולא מוותרים גם כאשר הטיפוס נעשה קשה, מגיעים לפירות, כלומר לקידום ולתגמול.
בהרבה מאוד מהמקרים, איך שהענפים נעשים דקים, זהו, מתחילים "לרדת מהעץ". בשלב הזה אנו אומרים לעצמינו : "...זה לא העץ בשבילי, אנסה עץ אחר."
העניין הוא שגם בעץ הבא נגיע לאותו שלב בדיוק, כי זה המבנה הבסיסי של כל העצים ובכלל של כל הדברים בחיים. אם ירדנו מהעץ הזה והתחלנו לטפס על עץ אחר, שוב נגלה שבמעלה הטיפוס, הענפים מתחילים להיות דקים ושבירים ושוב נמצא עצמינו "יורדים מהעץ" ושוב לא קצרנו את הפירות....רק שמעץ לעץ לעץ....התעייפנו. 
בכל זאת השקענו אנרגיות כל פעם מחדש בטיפוס על העץ, ועוד עץ, ועוד עץ....
רק שעכשיו אנחנו כבר מתחילים להתייאש, כי גם לא קצרנו אף פרי. אנו גם מתחילים להטיל ספק בעצמינו - "אולי אין עץ שמתאים לי?...אולי אני לא מספיק טוב לאף עץ?!"

איך תדעו שזה העץ בשבילכם...?!

יש קו דק בין התמדה שמבטה נחישות ודביקות במטרה לבין עקשנות מיותרת. קודם כל, צריך לבחון את הארגון או את הקשר בו אנו נמצאים, אפשר לעשות רשימת למה כדאי לי ולמה לא בא לי. בקיצור רשימת בעד ונגד, קחו דף, חלקו אותו לחצי, בצד אחד רשמו "למה כדאי לי להישאר" ובצד השני רשמו "למה ממש לא בא לי להישאר". סכמו את הטבלה ותגיעו למסקנה.

אם הגעתם למסקנה שאין מספיק סיבות טובות להישאר, אפשר "לרדת מהעץ" בלב שלם ובידיעה ברורה שעשיתם את הדבר הנכון עבורכם. העץ שלכם מחכה לכם שתטפסו עליו ממש מעבר לפינה.

אם הגעתם למסקנה שכדאי וראוי להישאר, אז תחליטו  שזהו - "זה העץ בשבילי!" כל שנותר לכם לעשות כעת הוא לטפס עוד קצת, להתקדם עוד צעד, נסו עוד ענף ועוד אחד...עד שתמצאו את זה שלא יקרוס ממשקלכם.
דעו לכם שמלאכת הטיפוס מורכבת. תשקיעו, תתאמצו, בסוף זה ישתלם.


ההתמדה משתלמת גם כי ניסיון מצטבר לבטחון


בסופו של דבר יתכן ובכל זאת תרצו לרדת מהעץ, כי מיציתם. עכשיו שכבר קצרתם כמה פירות והוכחתם לעצמכם שאם אתם רוצים אתם נשארים, לא מוותרים ומצליחים. עתה אפשר למצוא אתגר חדש, להתחיל את הטיפוס על העץ הבא. 
הפעם תהיו מיומנים ובטוחים הרבה יותר בכל שלבי הטיפוס.


...להתראות בצמרות ;)


נטע

איך 'הלו קיטי' קשורה לעצמאות ?!

הכנתי לכם פוסט על איך לטפח עצמאות אצל ילדיכם,

בסוף הפוסט יש גם סיפור אמיתי ובו קשר ישיר ומפתיע

בין 'הלו קיטי' וטיפוח העצמאות אצל בתי.

כהורים אנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים,

מכאן אנו מסיקים שכמה שפחות כאב ואי-נוחות שיחוו בחייהם

כך יהיו מאושרים יותר, נכון ?...אז זהו, שממש לא.

למרות כל הפנטזיות שלנו וכל הרצון להבטיח להם

"גן של שושנים"...מסתבר שיש שם מלא קוצים !

הרי לא תמיד נהיה שם כדי לתלוש עבורם

את הקוצים מהשושנים...

בואו נודה בזה, החיים קשים.

במקום לחסוך מהם את ההתמודדות עם הקושי והכאב,

נלמד אותם איך להסתדר עם זה ונכין אותם לקראת

כל מה שמצפה להם בחיים.

זה נכון שהחיים יכולים להכאיב,

שאלו כל אמא שחוותה לידה בלי אפידורל...כן, גם אני !

ללדת זה באמת קשה וכואב מאוד - אבל

זה שווה את כל המאמצים !

ממש כמו התינוק שיוצא בסוף הלידה -

החיים הם חוויה מדהימה, מלאת עוצמות

ואין סוף אפשרויות !

אז איך מכינים אותם לחיים ?

מלמדים אותם איך עושים את הדברים בעצמם.

נותנים להם לנסות ולהתנסות.

שיגלו שזה קשה, שיטעו, שינסו שוב ושוב ושוב...

תגלו להם שמי שעושה טועה ומי שעושה בסוף גם מצליח.

שימצאו דרכים להשתפר ולהתייעל.

כישורים נרכשים עם ניסיון ואימון,

תסבירו להם שאם יעשו את הפעולה הרבה פעמים, 

עד שיתרגלו יהיה להם הרבה יותר

קל בפעמים הבאות.

למשל, אם הם מבקשים שתביאו להם משהו,

תגידו להם שייקחו את זה בעצמם, שהם מספיק גדולים

ושאתם סומכים עליהם שיסתדרו לבד.

תנו להם למשל להכין ארוחה, תהיו לצידם, 

תנו להם להתנסות,להתבלבל, לטעות, 

ללכלך ואפילו להצליח.

תהיו סבלניים כשלא הולך להם.

תפרגנו על הדרך והמאמץ שהם משקיעים

...וגם על ההצלחות שיבואו.

תציעו עזרה רק פעם אחת, תנו להם גם לבקש.

גם זה לא מובן מאליו.

טוב זהו...אה...נכון, הבטחתי סיפור על בתי....

לפני כמה ימים הכנתי לנופר (בת 6) ולי ארוחת ערב, 

על צלחת ה 'הלו קיטי' הוורדה האהובה שלה 

שמתי את כל מה שהיא ביקשה 

בדיוק איך שהיא ביקשה.

הכנתי גם לי צלחת.

הנחתי את 2 הצלחות על השולחן, עייפה אך מרוצה התיישבתי...

רק שאז גיליתי ששכחתי להביא סכו"ם. באעססה !

אז אמרתי לנופר: "ממוש, שכחתי להביא לנו סכו"ם,

גשי למטבח ותביאי לי מזלג ולך את הכפית 'הלו קיטי'.

מה עונה לי האוצר ?!

"אמא, את הכנת, את שכחת, אז תביאי את.”

מודה היה שם שבריר של שנייה שחשבתי לי 

...וואללה צודקת, אשמתי ששכחתי...

מזל שנזכרתי שאני גם מכינה אותה לחיים האמיתיים, 

כנראה שם בעולם הגדול והאמיתי,

לא כולם מתים להיות הפראיירית שלה (כמוני :)

ויצפו ממנה לחלוק בנטל...

אז במקום לקום ולהביא, אמרתי לה

"ממוש, אני הכנתי את הארוחה, עכשיו תורך לעשות משהו,

תביאי לי מזלג ולך את הכפית שלך, טוב בובה ?”

נופר הסתכלה עליי במבט שאומר ...אוףףףף איתך אמא...!

אבל במקום זה היא אמרה רק "בסדר אמא.”

חג עצמאות שמח,

נטע

איך להעצים את ילדיכם ולחסוך הרבה צער וכסף בטיפולים עתידיים

קל יותר להעצים ילד מאשר לתקן מבוגר...בחרו את מילותיכם בתבונה.

המשפט הזה גרם לי להבין שאם אני אצליח לשכנע אתכם להעצים את ילדיכם עכשיו, תוכלו לחסוך הרבה צער וכסף בטיפולים עתידיים. איך, למה וכמה ?...אז כמובן שכדי להמחיש את זה, אני אספר לכם סיפור אמיתי ובסופו תקבלו כמה עצות קלות ופשוטות ליישום.
מאחר ומדובר בסיפור אמיתי שמתרחש אצלי בקליניקה, כמובן שלא תמצאו כאן פרטים מזהים כלל, על מנת לשמור על חסיון רפואי. הנה תיאור המקרה :


בחודשים האחרונים אני מאמנת ומטפלת באישה צעירה מקסימה, ממש בתחילת דרכה. רגישה מאוד, יפה, חכמה...וכן גם שונה, מיוחדת....קשה להסביר בדיוק במה, אבל בכל זאת אחרת.
עבור הוריה זה לא היה סיבה למסיבה, בלשון המעטה מופרזת. הם ניסו למצוא מה לא בסדר איתה.
הלכו לרופאים, פרופסורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. שמישהו ישים על זה את האצבע או לפחות איזו תווית...
אבל אף אחד לא מצא מה הבעיה בדיוק. אולי איזה תסמונת כזו או אחרת, אולי בעיה קוגניטיבית, אולי...ואולי....

כל חייה היא גדלה בבית שבו כל הזמן הוריה אומרים לה ומסבירים לה שהיא לא בסדר, שהיא לא בדיוק נורמלית.
גדלה בבית שכל הזמן מעירים לה - מה לא בסדר בה ובמה שהיא עושה -  או לא עושה - או לא עושה מספיק.
כמובן שאת כל הביקורת הזאת היא סופגת בשם האהבה, כי פשוט מרוב שהם אוהבים אותה, הם רוצים שהיא תשתנה, תשתפר, כי איך שהיא זה לא בסדר. ממש לא. כנראה כדי להפוך אותה לילדה "הנורמלית" לה הם ציפו.

אחרי כל הרופאים, פרופסורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים - אמה מגיעה אליי, בעקבות המלצת חברתה הטובה, שואלת אותי אם אני מאמנת ילדים. מאחר ואני לא נוהגת לאמן ילדים קטנים ממש, שאלתי לגילה, נאמר לי שהיא בת 20!? 
האישה הצעירה הזאת מגיעה אליי אחרי 20 שנות שטיפת מוח בצורת אין סוף ביקורות. חסרת בטחון, ללא ערך עצמי או אמון עצמי, מבינה שהיא אכזבה מהלכת.

בנקודה הזאת אני התחלתי איתה מסע שיימשך חודשים רבים, צעדים קטנים בכל פעם, זה ייקח הרבה זמן, הרי מדובר כאן בשטיפת מוח שנמשכה 20 שנים! ביקורות על ביקורות על ביקורות : "...לא בסדר שאין לך חברות...לא בסדר שאין לך חברים...לא בסדר שאת לא מנקה ומסדרת את עצמך...ואת החדר! למה אין לך חבר?! למה את אוכלת כל כך הרבה, תראי איך את נראית?!..." היו עוד הרבה כאלה, נראה לי שהבנתם את הכיוון.

לשמחתי הרבה, הניסיון מלמד אותי שהיא תצא מהתהליך הזה כשבסופו היא מבינה שהיא שווה, ראויה ועוד הרבה מאוד תובנות חשובות שיציידו אותה בכלים להתמודדות עם חייה. מדובר בתהליך ארוך ומפרך אך אפשרי.

אבל יש משהו שקשה לי להודות בו, למרות הטיפול והתהליך שהיא תעבור בהצלחה, כולי תקווה, תמיד תנקר בה ההבנה שההורים שלה לא אהבו אותה, לא כפי שהיא ולא את מי שהיא. אבל אני מקווה שלרוב היא תזכור ותדע - שלמרות כל מה שהוריה אמרו לה ועליה -  הם טעו, טועים ויטעו.

הנה כמה עצות יישומיות בשבילכם שיאפשרו לכם להעצים את ילדיכם כבר עכשיו ולחסוך לכם הרבה מאוד צער וכסף בטיפולים עתידיים :

תקבלו את הילדים שלכם כפי שהם.

תגלו מה מקסים, מופלא, מרגש ומדהים אצלם.
אם לא מצאתם, תחפשו ממש חזק.
אם עדיין לא מצאתם תקבלו עצה, עזרה או שתלכו לסדנת הורות, או לטיפול...
רק אל תוותרו. בבקשה.

כל יום תחפשו משהו טוב שהם עשו ותגידו להם את זה,
אחר כך תחפשו משהו טוב נוסף ותגידו להם גם את זה. 
ואז תעשו את זה שוב ושוב ושוב....כל יום, כל היום.

אהבה צריכה לבוא עם קבלה.

תחבקו ותנשקו אותם.
* למה ? כי ככה.
...וכן, ככה זאת תשובה ;) 

מוגש באהבה,
אביב שמח ופורח עם הרבה
הזדמנויות להתחלות חדשות,

נטע

נ.ב
* אם עדיין לא השתכנעתם ליישם את העצות הללו או שאתם רוצים אך מתקשים,
אתם מוזמנים לשאול שאלות ו/או לפנות אליי לפגישת ייעוץ תמורת
דמי רצינות בלבד בסך 100 ש"ח (בתוקף עד 30/11/13).

לתאום פגישה השאירו לי פרטים כאן  או התקשרו 054-4759105

איך עשיתי פסח בבית וגם ביליתי זמן איכות עם בתי

אספר לכם מה עשינו, מבטיחה... אבל קודם רציתי שתדעו שגם תקבלו כאן במתנה הדרכה בוידאו - איך לטהר את הבית

...אז כדאי לקרוא עד הסוף...

אז כך, אני החלטתי שאני חייבת לעשות פסח בבית, מאחר ובתי בחופש ולא היה לי סידור למחרת, ביום שלישי בלילה, ממש לפני השינה, שאלתי את בתי, נופר (בת  6), אם היא רוצה לעזור לי בניקיונות הפסח מחר ושאח"כ נעשה כישוף מיוחד שיטהר את הבית...נשמע לה כיף והיא אמרה כך : "כן! אבל אמא, אני עושה את 'השפונזה', טוב?! " אחרי שנקרענו מצחוק (כי הסברתי לה שאומרים ספונג'ה) ...הלכנו לישון...

למחרת בבוקר איך שנופר התעוררה, ניגשה למיטתי ואמרה, "אמא עושים שפונזה?  צחקנו שוב...

מאחר והייתה לי מתאמנת אחת בבוקר בקליניקה שבבית, נתתי לנופר לצפות בטלויזיה כשעה עד שאסיים ואז נתחיל בניקיונות. 

להפתעתי הרבה - בזמן שעבדתי בקליניקה, נופר ביוזמתה כבר התחילה להרים ולפנות דברים...כשסיימתי את הטיפול היא כבר ניגשה להביא את המטאטא! היא התעקשה לעזור לי בכל והיא הייתה מדהימה!

...אז איך אתם תעשו את זה?

סיכמתי לכם את זה ב 3 שלבים:

1. תציעו לילדים לעזור בניקיונות, תשלבו בזה איזה סיפור מעניין ויצירתי, משהו מעולמם של הילדים, במקרה שלי, נופר חובבת כישופים ושיקויים, הטיהור בסוף הכניס אותה לעניין בכיף!  

2. תנו להם משימות ברורות, כאלה שיוכלו לבצע באופן עצמאי, כמו - לנקות את האבק, לטאטא את הפרוזדור, אתם במקביל תעשו משהו אחר, כך גם תתייעלו ותספיקו יותר...

3. בתום כל משימה, תגדירו משימה חדשה, כמובן תעשו מנוחות באמצע עם חטיפים נחמדים, פירות, שתייה וכו'. שימו גם איזה מוסיקה שכיף לנקות איתה ברקע!

הכי חשוב תנו להם מחמאות ופרגנו להם על העבודות, ציינו כל מטלה שבוצעה ובאמת תנו להם תשומת לב מכל הלב!

בסוף הניקיונות אני מאוד ממליצה לעשות טיהור של הבית, אני עשיתי וזה פשוט מרגיש נפלא! חברתי הטובה ועמיתה מצויינת, טלי רוזן, הכינה לכבוד החג וידאו שמסביר בפשטות איך אתם יכולים בקלות לטהר את הבית, בכדי לצפות בהדרכה לחצו על הקישור הזה: 

http://www.youtube.com/watch?v=jvDRCpFqD7Q&feature=youtu.be

" יוריקה ! מצאתי שעה נוספת ביממה ! "

פטנט שמגלה לנו איך ניתן להספיק כמעט הכל, 
מבלי להגיע למיטה "סמרטטת" בסוף היום, שמעו והסכיתו...

פשוט וגאוני, אספר לכם סיפור סיני עממי עתיק יומין - ותבינו הכל !  

(אתם יודעים מה אומרים - "מיליארד סינים לא טועים!") 

אי שם בסין הרחוקה, באיזה כפר...אישה קשת יום ניגשה לביתה של זקנת השבט על מנת לקבל את עצתה.
האישה סיפרה לה איך הימים חומקים לה, איך המטלות הן אין סופיות ואיך אין מספיק שעות ביממה....
זקנת השבט, הקשיבה בסבלנות וחייכה אליה. הוציאה מיכל גדול מזכוכית, הניחה על השולחן, לידו הניחה סל גדול מלא באבנים בגודל של כדורי טניס. "בתי, מלאי את המיכל באבנים שבסל".האישה עשתה כדבריה ומילאה את המיכל עד לסופו.
זקנת השבט שאלה, "בתי, האם המיכל מלא ?"
האישה השיבה לה כאילו זה מובן מאליו "כן"
זקנת השבט הוציאה קערה גדולה מלאה בחצץ וביקשה מהאישה להכניס את החצץ למיכל.
האישה חששה, אך מאחר והיא כיבדה את זקנת השבט, היא עשתה כדבריה ושפכה את כל החצץ, לאט לתוך המיכל המלא באבנים. החצץ אט-אט חילחל ושקע פנימה מבעד למרווחים שבין האבנים והצליח לחדור כולו פנימה.
זקנת השבט שאלה שוב את האישה "ועכשיו בתי, המיכל מלא ?"
הפעם האישה, לא השיבה מיד, לקחה נשימה ואמרה "לא"
זקנת השבט חייכה אליה והוציאה קערה נוספת מלאה בחול ושוב ביקשה להכניס את החול לתוך המיכל.
האישה כמובן עשתה זאת, גם החול לאט-לאט, חדר פנימה מבעד לחריצים ונכנס כולו פנימה.
הפעם זקנת השבט הוציאה קנקן מלא במים וביקשה להוסיף גם אותם לתוך המיכל. האישה שפכה את כל המים לתוך המיכל והם חלחלו פנימה ומלאו את המיכל. 

אוקי, אז מה זה אומר ?! אם אתם חושבים שזה אומר שאפשר להספיק הכל אם רק מארגנים את זה נכון, בגדול אתם צודקים אבל - וזה אבל גדול וחשוב ! צריך לשבת ולתת את הדעת על מה הן האבנים "הבונגילות" שנכנסו ראשונות ? האבנים הללו הן הדברים החשובים באמת כמו לאהוב, לחבק, להיות באמת נוכחים עם המשפחה - הילדים ובני הזוג. להשאיר זמן לעצמכם, לאכול נכון, לפעילות גופנית, לאהוב את עצמכם. זוכרים ? את הזמן לדברים האלה נחשב קודם, נשבץ את הדברים הללו ביומן, כן ביומן. אחרת זה מתפלק לנו, חומק ונעלם לעולם.

לא רוצה לבאס אתכם, או להיכנס למורבידיות יתר...ובכל זאת, כאשר אדם נמצא על ערש דווי, הדבר האחרון שהוא יתחרט עליו יהיה שהוא לא עבד מספיק שעות או ניקה יותר טוב את השירותים....

אני מסתכלת היום על אבא שלי, כבר סבא, כבר לא מתעסק בחצץ, חול ומים. החרטה הגדולה שלו - שהוא פיספס אותי כשהייתי ילדה ונערה, שהוא לא היה שם, נוכח ומשמעותי, שאנחנו לא ממש קרובים....

אז אני אומרת, שבו שעה בשקט עם עצמכם, ויפה שעה אחת קודם. תחליטו מה באמת, אבל באמת חשוב לכם ולאהובים שלכם ותפנו לזה את הזמן לפני כל היתר. אחר כך, תספיקו את כל השאר... גם אם זה יהיה קצת פחות.


נטע