נטע קירש / מחזירים את השמחה למשפחה

לא מספיקים את הכל? קיבעו כללים
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.


הרבה אנשים מוותרים על דברים, או חשים תסכול כי "אין לי זמן לכלום". כשבוחנים את הדברים מגלים שאפשר לקצץ בשעות מסויימות, להאציל סמכויות בבית, לשתף את המשפחה ברצונות ובעיקר לשרטט גבולות - ולהצליח לעשות כמעט את הכל

מאומנת שלי למדה מקצוע חדש, מטפלת בפרחי באך. היא מאוד רוצה לעסוק במקצוע החדש: "אחרי שאני מסיימת טיפול אני בעננים", היא אמרה לי חזור ואמור; אבל יש לה 4 ילדים, בית ענק לתחזק, והיא מנהלת בהתנדבות ארגון צדקה. היא שאלה אותי "על מה אני מוותרת, כאשר הכל חשוב לי, כדי להצליח במקצוע החדש?"

התחלתי מהיסודות ושאלתי אותה למה היא חושבת בהיא צריכה לוותר על משהו? "אין מספיק שעות ביממה", היא אמרה. אמרתי לה שנבחן זאת ביחד, כיוון שהכל הוא שאלה של מינון.

אז היא לא רוצה לוותר על אף שנייה עם הילדים, והיא מחוייבת בכל רמ"ח איבריה לארגון הצדקה. והבית... אי אפשר להזניח אותו ואין סוף לעבודות הבית.

המחוייבות במקצוע החדש
מסתבר שבסך הכל היא רוצה 1-2 מטופלים ביום כמטפלת בפרחי באך. אך כרגע אין, כי היא לא משווקת, כי אין לה שעתיים ביום להפריש לטובת העניין. אחרי שבחנו את האילוצים והרצונות - יצרנו כללים שיתחמו את הזמן שלה, בעבודות הבית, בארגון הצדקה, וכמובן עשינו הרבה מאוד סדר מול הילדים.

נתחיל מהקל לכבד: בארגון הצדקה היא הבינה שאם תצמצם 1/2 שעה ביום היא לא תפגע בארגון. אז צמצמנו.

תחזוקת הבית: מאחר וכסף לא ממש סוגיה עבורה, הוחלט להוסיף למנקה עוד כמה מטלות ולהאריך את שהותה בבית. עד כאן היה קל, אבל צמצמנו בסך הכל כשעה ביום, לא מספיק.

הילדים: עכשיו, מגיעים לכבד, שאלתי אותה איך יום שלה נראה, מסתבר שהילדים מתקשרים כל הזמן, כל אחד והעניין שלו, זו צריכה הסעה לחוג, זה עושה מסיבה, צריך לארגן את הבית וכיבוד, הם צריכים בגדים - אין לזה סוף. היא מנהלת בממוצע למעלה מ-20 שיחות ביום רק עם הילדים.

שאלתי אותה אם יש מגבלה על השיחות, מה היא עונה לי כמובן: "מה פתאום". חשבת פעם ליצור כללים, כאלה שיתחמו עבורך ועבור הילדים כמה מדברים עם אמא, נגיד פעם-פעמיים ביום בלבד. היא לא הייתה מוכנה להקשיב או לוותר בסוגייה הזו.

לזה קוראים עצמאות ?!
פרשתי לפניה דוגמה משיחה שניהלה במהלך המפגש שלנו עם הבן הבכור, בן 18, שמתגייס בעוד כמה חודשים:
הוא רצה לדעת איפה הבגדים שלו ליציאה ואם היא הספיקה לגהץ לו.  למה את מגהצת לו? - "כי הוא לא יודע איך". היא מעולם לא לימדה אותו.

אז שאלתי אותה לקראת מה הכי חשוב שהורה יכין את ילדיו? והיא ענתה - "לחיים".  ולדעתך את עושה עבודה טובה בלהכין אותם לחיים עצמאים אם את על כל פיפס שלהם קופצת דום, שאלתי - ומה יקרה לדעתך אם לא תעני? המשכתי ועניתי לשאלתי - הם יהיו מתוסכלים ואחר כך בלית ברירה הם ינסו לפתור את זה לבד - לזה קוראים עצמאות.

את הכללים היא העבירה לילדים בעדינות, יזמה מפגש משפחתי, שיתפה על הרצון שלה ועל החשיבות של העצמאות שלהם וכן העצמאות שלה לעסוק במקצוע החדש. אחרי שעה קלה של שיח לא פשוט, הילדים נרתמו למשימה אחרי שהאם העזה לומר, ש"זה יעשה לה טוב".

בעקבות המיקוד הקצר הזה היא הסכימה לצמצם את השיחות עם הילדים לשיחה עד שתיים ביום לכל ילד, דבר שצמצם כשעה ביום לטובת המטופלים העתידיים, וכמובן הרחיב את פוטנציאל העצמאות של הילדים שגילו פתאום שלא צריך את אמא לכל שטות.אז הגענו בסיכומו של דבר לצמצום של שעתיים ביום בהן היא יכולה להתחיל לשווק את העסק ואח"כ להתחיל לטפל.

תפקידם של כללים
כללים עוזרים לנו ליצור את המרחבים הרצויים לנו, ומאפשרים לנו להתנהל בבטחה עם גבולות ששומרים עלינו שלא נגזים. ללא תחימה ברורה, עד מתי ומאיפה, קשה להגיע להגשמה של רצונות ולאפקטיביות בכל תחומי החיים. אז שרטטו לכם גבולות - ותהנו מהם !