יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

אם את טועה, את אמא טובה! הסיפור האישי שלי

איך אני הפכתי לאמא הכי טובה שאני יכולה להיות...וכן, אני עושה מלא טעויות!

לא יודעת מה איתכן, אבל מאז שאני מכירה את עצמי, רציתי להיות אמא...כבר בגיל 9 התחפשתי לאישה בהריון! אמא שלי קצת נלחצה, אבל לא עשתה מזה עניין ;)

אחרי הרבה מאוד שנים של ניסיונות, בעיות ואפילו 2 ניתוחים, סוף-סוף נכנסתי להריון תקין ומוצלח ונהייתי אמא! מה אגיד לכן, קצת התאכזבתי...
חשבתי שהכל יהיה מושלם, שהאינסטינקטים האמהיים שלי ישר יכנסו לפעולה ותמיד אדע בדיוק מה לעשות. מהר מאוד גיליתי שיש הרבה מאוד רגעים מורכבים, שלא לומר מתסכלים ומכעיסים בהם לא רק שלא ידעתי מה לעשות...בעיקר עשיתי שטויות והחמרתי את המצב.

נופר, הבת שלי, שתהיה בריאה, אני אוהבת אותה אהבה עזה, הייתה עקשנית וסרבנית מאוד. היו ימים שכל כך הרבה פעמים חזרתי על עצמי, הסברתי יפה ולאט ובסופו של דבר גם מהיר, עצבני וקולני...ולא עוזר כלום - היא בשלה!
אחרי ריבים כאלה, אני זוכרת ששנאתי את עצמי, כעסתי עליה ועל עצמי ובעיקר הרגשתי חסרת אונים! לא הבנתי מה עוד ניתן לעשות?!

לקח לי זמן להבין שהורות או אמהות זה בכלל לא מובן מאליו, הקושי הגדול ביותר שהיה לי היה להבין שאעשה הרבה טעויות ולא תמיד אדע מה בדיוק צריך לעשות. מודה, אני פרפקציוניסטית בגמילה, הבעיה הגדולה שלי הייתה שאני לא אהבתי טעויות, ממש, ממש, לא!

לשמחתי במהלך השנה השנייה לאמהות שלי, התחלתי הכשרת מאמנים אישיים ובלי להתכוון, למדתי איך להיות אמא הרבה יותר טובה. כל הכלים שקיבלתי שם פתאום היו בדיוק מה שאני צריכה על מנת להתמודד עם הילדה המהממת שלי. אחד לאחד לאחד, כל כלי פתח בפניי אפשרויות מדהימות ותובנות ענקיות. איזה מזל, או בעצם, גורל!

כל הכלים המשובחים שקיבלתי עזרו לי, אבל אני רוצה כאן לדבר על תובנה וכלי אחד במיוחד, עבורי זאת הייתה פריצת הדרך המשמעותית ביותר!

הבנתי שעל מנת להיות אמא טובה באמת, אני צריכה להרשות לעצמי לעשות טעויות! בעבר, בכל פעם שעשיתי טעות, כעסתי על עצמי מאוד וזה לא אפשר לי ללמוד מהחוויה ולצאת לתיקון ובכך להשתפר. כל האנרגיות שלי היו מושקעות בביקורת עצמית קטלנית ובנוסף חשבתי שאני כשלון, שאני פשוט לא אמא טובה!

ברגע ששחררתי את רגשי האשם ולמדתי לסלוח לעצמי, נרגעתי. אז יכולתי מיד לצאת לתיקון, כלומר לבחון דרך אחרת של פעולה. בזכות כל הכלים שקיבלתי בהכשרת המאמנים האישיים, גם היה לי את הבטחון שאמצא את הדרך הנכונה עבורי.

בקיצור ולסיכום, אני תמיד חוזרת ואומרת מי שעושה, טועה...ומי שטועה כדאי שיתקן!
אני מציעה דרך חלופית של הסתכלות על המושג טעות.
במקום לומר שזה לא נורא אם טועים או אפילו כשלון, תאמרו לעצמכן כך:

טעות =  הזדמנות ללמידה ולכן זו ברכת צמיחה.


מאוחר יותר השכלתי להבין שאני יכולה לפתח סדנאות להורים, בעיקר לאמהות, עם הכלים שקיבלתי כמאמנת ומתאמנת. מזה שבע שנים זה בדיוק מה שאני עושה, בתחושת שליחות ומחוייבות עצומה.

אמא יקרה, אני מציעה לך כאן ועכשיו להירשם לסדנא החדשה שיצרתי: "האמא הכי טובה שאת יכולה להיות". ההרשמה כבר החלה ומחצית מהמקומות כבר נתפסו.
לכל הפרטים ולהרשמה לחצי על הקישור הזה:
http://nettakirsh.wix.com/happyfamily#!bestmomin3steps/c12se

באהבה רבה,

נטע

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

איך להפוך משימות שגרתיות למשחק מהנה עבור הילדים

בסך הכל רציתם שיסדרו את החדר, או יעזרו במטלות הבית
...ואז נתקלתם בסירוב אחד...או שניים....או מאתיים?!


במקום להיכנס לויכוחים מיותרים וסוחטים, הנה פוסט שמסביר בדיוק איך להתמודד עם כל המשימות הקטנות כגדולות ולהפוך אותם למשחק מהנה.
בסוף הפוסט 3 הצעדים לביצוע מטלות הבית בכיף!

נגיד שאתם רוצים שיסדרו את החדר, הגיוני, לא?!....אז זהו שלא! לפחות לא עבור ילדיכם, עבורם לסדר עכשיו ממש לא בא בחשבון, כי הם ילדים ורוצים להמשיך ולשחק, לנצח, כמובן :)

אז מה עושים? כרגיל, זה פשוט. מציעים להם להמשיך ולשחק...רק שהפעם המשחק ישלב בתוכו את המשימה בכיף!
מה, לא הבנתם?! ...טוב ברור שלא, בשביל זה הכינותי מראש דוגמא שתמחיש את העניין :

כצפוי וכרגיל ארחנו חברה של נופר (בתי, כבת 7) אצלנו בבית. הבנות שיחקו יפה ועכשיו הגיע הזמן להכין להן ארוחת ערב...
הגעתי לחדר על מנת לשאול מה הן רוצות לאכול וחשכו עיניי! כל החדר היה הפוך, רצפה כבר לא רואים! הכל, אבל הכל, בחוץ, מפוזר...אללה יוסתור ודודו! :(

אחרי שלקחתי מהבנות את "ההזמנות" שלהן לארוחת הערב, הצעתי לתומי שיסדרו את החדר...
אני מצטטת את מילותיה של נופר : "אין מצב אמא!"

טוב אני כבר לא מתרגשת. אמרתי להן: "אוקי תראו, יש לי רעיון כיפי בשבילכן! אתן מנהלות חנות צעצועים גדולה...בדיוק הגיעו הרבה מאוד צעצועים חדשים. החנות צריכה להיפתח ממש עוד מעט, הלקוחות כבר יגיעו וירצו לקנות....ולכן צריך לסדר את הכל יפה יפה..."

ראיתי שהן עדיין לא מתלהבות....אז הוספתי עניין: "תראו, הבעלים של הרשת מגיעה לביקורת והיא מאוד קפדנית! היא תרצה לראות שהכל מסודר כמו שצריך! ...אחרת -  היא עשויה ליסגור לכן את החנות!"
ראיתי איך נהיו להן ניצוצות בעיניים, הן התחננו בפניי שאני אהיה בעלת הרשת שאגיע אחרי כמה דקות במפתיע ואראה שזה עוד לא מסודר ואכעס! ...ואז הן יתחננו שאתן להן הזדמנות נוספת...ואחזור לביקורת נוספת, אז הן יקראו לי שוב כשהכל יהיה מסודר....ואני כמובן אחמיא להן על הסדר המופתי! :)

3 צעדים ליצירת משחק מהנה לביצוע משימה ביתית

1. תתאימו את המשחק לגיל, אתם מכירים את ילדיכם, אתם יודעים איזה סוג של משחקים הם אוהבים.

2. תיצרו חוקים ברורים למשחק, וודאו שהמשימות מתבצעות תוך כדי המשחק וכחלק ממנו.

3. תוודאו שזה כיף...אם לא, תשנו ותשדרגו את המשחק עד שתראו ניצוצות בעיניים! :)


קצת יצירתיות והרבה מאוד כיף....בלי עצבים ובלי ויכוחים מיותרים.


בילוי נעים ויעיל,

נטע

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

מזל שלכל כלל יש יוצא מן הכלל...או קצת גמישות!

איך יציאה מן הכללים, לעיתים קריטית ומבטיחה שתהיה יותר שמחה בבית!
בסוף הפוסט 3 הצעדים ליציאה מן הכלל.

אם אתם משפחה כזאת שממש עובדת עפ"י הכללים, שיש לכם סדר בבית ומשמעת, אבל שמחה אין, הפוסט הזה ממש בשבילכם. מדי כמה שבועות, מגיע אליי לקליניקה מקרה שמעורר בי השראה. זה נכון שלרוב אני נתקלת במשפחות בהן אין כללים, הבלגן חוגג וזה תורם רבות לאובדן השמחה בבית. כללים הם בהחלט בסיס, אפילו היסודות, לשמחה בבית. אבל לעיתים, אני נתקלת במצב קיצוני הפוך. בתים בהם הכללים נוקשים וההורים קשוחים מדי.

זה נכון שהכללים שומרים על הסדר ולכן מקנים לנו שקט ובטחון. הכללים יוצרים גבולות שמגנים על כל בני המשפחה, לכן כשיצרתי את המדריך החינמי שלי "איך מחזירים את השמחה למשפחה ב 8 צעדים" היה לי ברור שהצעד הראשון יהיה יצירת כללים...

למרות זאת, הפעם אני רוצה להתמקד בחשיבות של היציאה מן הכלל.

אספר לכם על ערב אחד, בבית אחד. במשפחה הזאת יש כללים ושומרים עליהם מכל משמר. הערב הזה היה קצת חריג, סבא וסבתא שמרו על הילדים אחה"צ וסדרי האוכל קצת השתנו...כך שבארוחת הערב הבת הגדולה (כבת 5) לא הייתה רעבה ולא ממש אכלה. אחרי המקלחת, הצחצוח והסיפור, פתאום היא נזכרה שהיא רעבה, אבל ממש רעבה!
ההורים כעסו והתעקשו שהזמן לאכול חלף! עכשיו הולכים לישון! מה קרה? נשברה הקערה! היו צעקות, בכי, עצבים...והילדה בשלה! ממש התעקשה, צרחה ובכתה...ובסוף גם קיבלה משהו לאכול....אבל האווירה בבית כבר נהרסה. כולם הלכו לישון עצבניים וכעוסים. הרבה מאוד דרמה מיותרת וממש לא שמח.

אפשר אחרת. במקרה הזה, אפשר היה לשבת רגע עם הילדה, להסביר לה בטון רך ורגוע, שהסיבה שלא אוכלים בסמוך לשינה היא שזה לא ממש בריא, שכדי לעכל את האוכל צריך אנרגיה והגוף גם רוצה מנוחה. להסביר, כמחווה יוצא מן הכלל, מאחר וסבתא וסבא קצת שינו את הסדרים, שהפעם נתחשב. מציעים תפריט של 2 אפשרויות בלבד, לא ארוחה ממש, משהו קל לעיכול שאינו מצריך הכנה מורכבת, כגון תפוח, פרוסה עם משהו...ממש בקטנה.

פשוט, קל ואלגנטי. אני מדגישה המקרה הזה הוא יוצא מן הכלל, כלומר מייצג מקרה חריג ונדיר יחסית.

הנה 3 צעדים ליציאה מן הכלל:



1. הכנה נפשית והערכות. עצם הידיעה שלכל אחד מהכללים בבית ובכלל, יש יוצא מן הכלל, כבר עושה דרך לקבלת המצב היוצא דופן. לדעת שזה עשוי לקרות וזו הזדמנות מצויינת לתרגל רוך, הבנה, קבלה וגמישות כלפי הילדים וגם כלפי עצמינו.
לעצור, לספור עד עשר ולנשום עמוק - עוזר מאוד גם :)

2.  להסביר את הכלל שוב, את ההגיון שמאחורי הכלל ולכן מדוע חשוב לשמור עליו בדרך כלל

3. לדבר על המקרה הספציפי, היוצא מן הכלל, שזה קורה לעיתים נדירות ושגם זה בסדר. לפרוט ולהסביר מה קורה בדיוק במקרה היוצא מן הכלל.

דווקא במקרים היוצאים מן הכלל, יש לנו הזדמנות לתרגל ולהדגים גמישות עם ילדינו. להראות להם שגם כאשר יש חריגות, אנו יודעים להסתדר ולצאת לפתרונות יצירתיים.

בעיקר להפגין הבנה, רוך וקבלה....שאלה הם ממש היסודות לאהבה ושמחה בבית.



קצת גמישות והרבה אהבה,
נטע

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

איך נפתרתי מכאב ראש מאסיבי, תוך 5 דקות! סיפור אמיתי....

לפניכן סיפור קצר ומלמד, פונה לנשים, כי אנחנו אמונות על המולטי-טסקינג או בעברית, ריבוי משימות. בסוף הסיפורצ'יק 4 עצות טובות ופשוטות שיעזרו לכן להמנע מכאבי ראש מיותרים.

היום בבוקר היו לי 5 דברים דחופים לעשות ופחות משעתיים. תאמינו לי שהם כולם היו חשובים וכולם היו דחופים, לפחות לתפיסתי באותו הרגע. בעודי מבצעת את אחד הדברים החשובים והדחופים, תוך כדי מחשבה על ארבעת האחרים שלא נראה לי שאספיק, התחיל כאב ראש קטלני, אחד לפני מיגרנה, לא יכולתי להמשיך והלכתי לשכב....
נרגעתי קצת, אבל הכאב ראש היה חזק וכל העת לא עוזבות אותי המחשבות על כל הדברים שאני צריכה לעשות..!

אז התקשרתי לאמא, לבכות לה קצת. במקרה תפסתי אותה במצב רוח טוב, היא הייתה באמת פנוייה אליי ואמרה לי לשתות שתי כוסות מים ולקחת רסקיו. כמו ילדה טובה, שתיתי, לקחתי. קצת יותר טוב אבל עדיין.
פתאום נזכרתי שאני מטפלת  (?!!?duh) ואמורה לדעת למה כואב לי הראש כל כך...צריך לדבר על מה שמציק. אז פשוט הוצאתי הכל, סיפרתי לאמא על כל העומס שיש עליי, איך אני צריכה לתקתק את הבית ואת העבודה, להעלות פוסט בבלוג וסטטוס בעמוד בפייסבוק, איך אני מרימה סדנא מדהימה וכל שבוע שזה מתעכב בא לי למות...אפילו כמה דמעות זלגו...
בסוף השיחה אמא שאלה בקול רך כזה, תגידי איך הראש עכשיו?

אם עוד לא ברור לכן, עבר! כאילו כלום! כל שהייתי צריכה לעשות זה קצת לשחרר, לוותר לעצמי, לדעת שגם אם אספיק מחר ומחרתיים...זה גם בסדר.

בעיקר שאני בסדר. לא סתם בסדר, בסדר גמור!


הנה תמצית הסיפורצ'יק הזה ל 4 עצות :

1. אל תנסו לעשות יותר מדי דברים, ממילא לא תספיקו או שתפתחו כאב ראש 
    שינטרל אתכן....

2. תדברו על מה שמציק, זה ממש עוזר.

3. תקשיבו לאמא. במיוחד אם יש לה מצב רוח טוב, כזה שמאפשר לה להכיל...
    או שתתפסו חברה טובה, כזו שיודעת להקשיב ותיתן לכם להתאוורר מכל ה shit.

4. תמיד תזכרו שאתן בסדר גמור...יש מצב שאף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילכן.

עוד עניין קטן, תמיד אני מגיעה לאותה מסקנה, כמה שאנחנו מסבכות יותר את החיים, כך הפתרונות הכי פשוטים הם שעוזרים הכי הרבה. לא אקמול, לא אופטלגין...ולא נעליים!! :)

רק בריאות,

נטע


יום חמישי, 5 ביולי 2012

למה הפירות מגיעים רק למתמידים?

למה להתמיד זה חשוב ואיך טיפוס על עצים מלמד אותנו להתמיד?!


כשהייתי קטנה, מאוד רציתי להחשב "tom boy" אתם יודעים "בנית" כי אמא שלי חשבה שהן מדליקות....אז רציתי גם.
כבר בגיל 9 התחלתי לטפס על עצים. בהתחלה זה ממש קל, הגזע עבה וגם הענפים הראשוניים. כשרציתי להמשיך ולהגיע לפירות שבצמרת, גיליתי שזה הרבה יותר מורכב! ככל שמטפסים ומטפסים במעלה העץ, הענפים הופכים דקים ושבירים יותר. צריך ממש לברור היכן להניח את הרגל על מנת להתקדם לעבר הפרס המובטח שבצמרת, פירות בשלים ועסיסיים!

המבנה הבסיסי של כל העצים, זהה. את הפירות הבשלים קוצרים רק בצמרת!

מסתבר שיש המון מין המשותף בין טיפוס עצים להתקדמות בתוך ארגונים או התקדמות בתוך מערכת יחסים כלשהי....ככל שמתקדמים במעלה העץ, הארגון או מערכת היחסים, הטיפוס הולך ונעשה מסובך יותר וצריך להשקיע יותר מאמץ בשביל להתקדם. 
מאחר והפירות הבשלים נמצאים רק בצמרת, רק המתמידים, אלה שמתעקשים ולא מוותרים גם כאשר הטיפוס נעשה קשה, מגיעים לפירות, כלומר לקידום ולתגמול.
בהרבה מאוד מהמקרים, איך שהענפים נעשים דקים, זהו, מתחילים "לרדת מהעץ". בשלב הזה אנו אומרים לעצמינו : "...זה לא העץ בשבילי, אנסה עץ אחר."
העניין הוא שגם בעץ הבא נגיע לאותו שלב בדיוק, כי זה המבנה הבסיסי של כל העצים ובכלל של כל הדברים בחיים. אם ירדנו מהעץ הזה והתחלנו לטפס על עץ אחר, שוב נגלה שבמעלה הטיפוס, הענפים מתחילים להיות דקים ושבירים ושוב נמצא עצמינו "יורדים מהעץ" ושוב לא קצרנו את הפירות....רק שמעץ לעץ לעץ....התעייפנו. 
בכל זאת השקענו אנרגיות כל פעם מחדש בטיפוס על העץ, ועוד עץ, ועוד עץ....
רק שעכשיו אנחנו כבר מתחילים להתייאש, כי גם לא קצרנו אף פרי. אנו גם מתחילים להטיל ספק בעצמינו - "אולי אין עץ שמתאים לי?...אולי אני לא מספיק טוב לאף עץ?!"

איך תדעו שזה העץ בשבילכם...?!

יש קו דק בין התמדה שמבטה נחישות ודביקות במטרה לבין עקשנות מיותרת. קודם כל, צריך לבחון את הארגון או את הקשר בו אנו נמצאים, אפשר לעשות רשימת למה כדאי לי ולמה לא בא לי. בקיצור רשימת בעד ונגד, קחו דף, חלקו אותו לחצי, בצד אחד רשמו "למה כדאי לי להישאר" ובצד השני רשמו "למה ממש לא בא לי להישאר". סכמו את הטבלה ותגיעו למסקנה.

אם הגעתם למסקנה שאין מספיק סיבות טובות להישאר, אפשר "לרדת מהעץ" בלב שלם ובידיעה ברורה שעשיתם את הדבר הנכון עבורכם. העץ שלכם מחכה לכם שתטפסו עליו ממש מעבר לפינה.

אם הגעתם למסקנה שכדאי וראוי להישאר, אז תחליטו  שזהו - "זה העץ בשבילי!" כל שנותר לכם לעשות כעת הוא לטפס עוד קצת, להתקדם עוד צעד, נסו עוד ענף ועוד אחד...עד שתמצאו את זה שלא יקרוס ממשקלכם.
דעו לכם שמלאכת הטיפוס מורכבת. תשקיעו, תתאמצו, בסוף זה ישתלם.


ההתמדה משתלמת גם כי ניסיון מצטבר לבטחון


בסופו של דבר יתכן ובכל זאת תרצו לרדת מהעץ, כי מיציתם. עכשיו שכבר קצרתם כמה פירות והוכחתם לעצמכם שאם אתם רוצים אתם נשארים, לא מוותרים ומצליחים. עתה אפשר למצוא אתגר חדש, להתחיל את הטיפוס על העץ הבא. 
הפעם תהיו מיומנים ובטוחים הרבה יותר בכל שלבי הטיפוס.


...להתראות בצמרות ;)


נטע





יום שלישי, 24 באפריל 2012

איך 'הלו קיטי' קשורה לעצמאות ?!



הכנתי לכם פוסט על איך לטפח עצמאות אצל ילדיכם,
בסוף הפוסט יש גם סיפור אמיתי ובו קשר ישיר ומפתיע
בין 'הלו קיטי' וטיפוח העצמאות אצל בתי.

כהורים אנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים,
מכאן אנו מסיקים שכמה שפחות כאב ואי-נוחות שיחוו בחייהם
כך יהיו מאושרים יותר, נכון ?...אז זהו, שממש לא.

למרות כל הפנטזיות שלנו וכל הרצון להבטיח להם
"גן של שושנים"...מסתבר שיש שם מלא קוצים !
הרי לא תמיד נהיה שם כדי לתלוש עבורם
את הקוצים מהשושנים...

בואו נודה בזה, החיים קשים.
במקום לחסוך מהם את ההתמודדות עם הקושי והכאב,
נלמד אותם איך להסתדר עם זה ונכין אותם לקראת
כל מה שמצפה להם בחיים.

זה נכון שהחיים יכולים להכאיב,
שאלו כל אמא שחוותה לידה בלי אפידורל...כן, גם אני !
ללדת זה באמת קשה וכואב מאוד - אבל
זה שווה את כל המאמצים !
ממש כמו התינוק שיוצא בסוף הלידה -
החיים הם חוויה מדהימה, מלאת עוצמות
ואין סוף אפשרויות !

אז איך מכינים אותם לחיים ?

מלמדים אותם איך עושים את הדברים בעצמם.
נותנים להם לנסות ולהתנסות.
שיגלו שזה קשה, שיטעו, שינסו שוב ושוב ושוב...
תגלו להם שמי שעושה טועה ומי שעושה בסוף גם מצליח.
שימצאו דרכים להשתפר ולהתייעל.

כישורים נרכשים עם ניסיון ואימון,
תסבירו להם שאם יעשו את הפעולה הרבה פעמים, 
עד שיתרגלו יהיה להם הרבה יותר
קל בפעמים הבאות.

למשל, אם הם מבקשים שתביאו להם משהו,
תגידו להם שייקחו את זה בעצמם, שהם מספיק גדולים
ושאתם סומכים עליהם שיסתדרו לבד.

תנו להם למשל להכין ארוחה, תהיו לצידם, 
תנו להם להתנסות,להתבלבל, לטעות, 
ללכלך ואפילו להצליח.

תהיו סבלניים כשלא הולך להם.

תפרגנו על הדרך והמאמץ שהם משקיעים
...וגם על ההצלחות שיבואו.

תציעו עזרה רק פעם אחת, תנו להם גם לבקש.
גם זה לא מובן מאליו.

טוב זהו...אה...נכון, הבטחתי סיפור על בתי....
לפני כמה ימים הכנתי לנופר (בת 6) ולי ארוחת ערב, 
על צלחת ה 'הלו קיטי' הוורדה האהובה שלה 
שמתי את כל מה שהיא ביקשה 
בדיוק איך שהיא ביקשה.
הכנתי גם לי צלחת.
הנחתי את 2 הצלחות על השולחן, עייפה אך מרוצה התיישבתי...
רק שאז גיליתי ששכחתי להביא סכו"ם. באעססה !
אז אמרתי לנופר: "ממוש, שכחתי להביא לנו סכו"ם,
גשי למטבח ותביאי לי מזלג ולך את הכפית 'הלו קיטי'.

מה עונה לי האוצר ?!
"אמא, את הכנת, את שכחת, אז תביאי את.”
מודה היה שם שבריר של שנייה שחשבתי לי 
...וואללה צודקת, אשמתי ששכחתי...

מזל שנזכרתי שאני גם מכינה אותה לחיים האמיתיים, 
כנראה שם בעולם הגדול והאמיתי,
לא כולם מתים להיות הפראיירית שלה (כמוני :)
ויצפו ממנה לחלוק בנטל...

אז במקום לקום ולהביא, אמרתי לה
"ממוש, אני הכנתי את הארוחה, עכשיו תורך לעשות משהו,
תביאי לי מזלג ולך את הכפית שלך, טוב בובה ?”

נופר הסתכלה עליי במבט שאומר ...אוףףףף איתך אמא...!
אבל במקום זה היא אמרה רק "בסדר אמא.”

חג עצמאות שמח,
נטע

יום שבת, 14 באפריל 2012

איך להעצים את ילדיכם ולחסוך הרבה צער וכסף בטיפולים עתידיים












קל יותר להעצים ילד מאשר לתקן מבוגר...בחרו את מילותיכם בתבונה.

המשפט הזה גרם לי להבין שאם אני אצליח לשכנע אתכם להעצים את ילדיכם עכשיו, תוכלו לחסוך הרבה צער וכסף בטיפולים עתידיים. איך, למה וכמה ?...אז כמובן שכדי להמחיש את זה, אני אספר לכם סיפור אמיתי ובסופו תקבלו כמה עצות קלות ופשוטות ליישום.
מאחר ומדובר בסיפור אמיתי שמתרחש אצלי בקליניקה, כמובן שלא תמצאו כאן פרטים מזהים כלל, על מנת לשמור על חסיון רפואי. הנה תיאור המקרה :


בחודשים האחרונים אני מאמנת ומטפלת באישה צעירה מקסימה, ממש בתחילת דרכה. רגישה מאוד, יפה, חכמה...וכן גם שונה, מיוחדת....קשה להסביר בדיוק במה, אבל בכל זאת אחרת.
עבור הוריה זה לא היה סיבה למסיבה, בלשון המעטה מופרזת. הם ניסו למצוא מה לא בסדר איתה.
הלכו לרופאים, פרופסורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. שמישהו ישים על זה את האצבע או לפחות איזו תווית...
אבל אף אחד לא מצא מה הבעיה בדיוק. אולי איזה תסמונת כזו או אחרת, אולי בעיה קוגניטיבית, אולי...ואולי....

כל חייה היא גדלה בבית שבו כל הזמן הוריה אומרים לה ומסבירים לה שהיא לא בסדר, שהיא לא בדיוק נורמלית.
גדלה בבית שכל הזמן מעירים לה - מה לא בסדר בה ובמה שהיא עושה -  או לא עושה - או לא עושה מספיק.
כמובן שאת כל הביקורת הזאת היא סופגת בשם האהבה, כי פשוט מרוב שהם אוהבים אותה, הם רוצים שהיא תשתנה, תשתפר, כי איך שהיא זה לא בסדר. ממש לא. כנראה כדי להפוך אותה לילדה "הנורמלית" לה הם ציפו.

אחרי כל הרופאים, פרופסורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים - אמה מגיעה אליי, בעקבות המלצת חברתה הטובה, שואלת אותי אם אני מאמנת ילדים. מאחר ואני לא נוהגת לאמן ילדים קטנים ממש, שאלתי לגילה, נאמר לי שהיא בת 20!? 
האישה הצעירה הזאת מגיעה אליי אחרי 20 שנות שטיפת מוח בצורת אין סוף ביקורות. חסרת בטחון, ללא ערך עצמי או אמון עצמי, מבינה שהיא אכזבה מהלכת.

בנקודה הזאת אני התחלתי איתה מסע שיימשך חודשים רבים, צעדים קטנים בכל פעם, זה ייקח הרבה זמן, הרי מדובר כאן בשטיפת מוח שנמשכה 20 שנים! ביקורות על ביקורות על ביקורות : "...לא בסדר שאין לך חברות...לא בסדר שאין לך חברים...לא בסדר שאת לא מנקה ומסדרת את עצמך...ואת החדר! למה אין לך חבר?! למה את אוכלת כל כך הרבה, תראי איך את נראית?!..." היו עוד הרבה כאלה, נראה לי שהבנתם את הכיוון.

לשמחתי הרבה, הניסיון מלמד אותי שהיא תצא מהתהליך הזה כשבסופו היא מבינה שהיא שווה, ראויה ועוד הרבה מאוד תובנות חשובות שיציידו אותה בכלים להתמודדות עם חייה. מדובר בתהליך ארוך ומפרך אך אפשרי.

אבל יש משהו שקשה לי להודות בו, למרות הטיפול והתהליך שהיא תעבור בהצלחה, כולי תקווה, תמיד תנקר בה ההבנה שההורים שלה לא אהבו אותה, לא כפי שהיא ולא את מי שהיא. אבל אני מקווה שלרוב היא תזכור ותדע - שלמרות כל מה שהוריה אמרו לה ועליה -  הם טעו, טועים ויטעו.

הנה כמה עצות יישומיות בשבילכם שיאפשרו לכם להעצים את ילדיכם כבר עכשיו ולחסוך לכם הרבה מאוד צער וכסף בטיפולים עתידיים :

תקבלו את הילדים שלכם כפי שהם.

תגלו מה מקסים, מופלא, מרגש ומדהים אצלם.
אם לא מצאתם, תחפשו ממש חזק.
אם עדיין לא מצאתם תקבלו עצה, עזרה או שתלכו לסדנת הורות, או לטיפול...
רק אל תוותרו. בבקשה.

כל יום תחפשו משהו טוב שהם עשו ותגידו להם את זה,
אחר כך תחפשו משהו טוב נוסף ותגידו להם גם את זה. 
ואז תעשו את זה שוב ושוב ושוב....כל יום, כל היום.

אהבה צריכה לבוא עם קבלה.

תחבקו ותנשקו אותם.
* למה ? כי ככה.
...וכן, ככה זאת תשובה ;) 

מוגש באהבה,
אביב שמח ופורח עם הרבה
הזדמנויות להתחלות חדשות,

נטע

נ.ב
* אם עדיין לא השתכנעתם ליישם את העצות הללו או שאתם רוצים אך מתקשים,
אתם מוזמנים לשאול שאלות ו/או לפנות אליי לפגישת ייעוץ תמורת
דמי רצינות בלבד בסך 100 ש"ח (בתוקף עד 30/11/13).
לתאום פגישה השאירו לי פרטים כאן  או התקשרו 054-4759105

יום רביעי, 4 באפריל 2012

איך עשיתי פסח בבית וגם ביליתי זמן איכות עם בתי



אספר לכם מה עשינו, מבטיחה... אבל קודם רציתי שתדעו שגם תקבלו כאן במתנה הדרכה בוידאו - איך לטהר את הבית
...אז כדאי לקרוא עד הסוף...

אז כך, אני החלטתי שאני חייבת לעשות פסח בבית, מאחר ובתי בחופש ולא היה לי סידור למחרת, ביום שלישי בלילה, ממש לפני השינה, שאלתי את בתי, נופר (בת  6), אם היא רוצה לעזור לי בניקיונות הפסח מחר ושאח"כ נעשה כישוף מיוחד שיטהר את הבית...נשמע לה כיף והיא אמרה כך : "כן! אבל אמא, אני עושה את 'השפונזה', טוב?! " אחרי שנקרענו מצחוק (כי הסברתי לה שאומרים ספונג'ה) ...הלכנו לישון...
למחרת בבוקר איך שנופר התעוררה, ניגשה למיטתי ואמרה, "אמא עושים שפונזה?  צחקנו שוב...

מאחר והייתה לי מתאמנת אחת בבוקר בקליניקה שבבית, נתתי לנופר לצפות בטלויזיה כשעה עד שאסיים ואז נתחיל בניקיונות. 
להפתעתי הרבה - בזמן שעבדתי בקליניקה, נופר ביוזמתה כבר התחילה להרים ולפנות דברים...כשסיימתי את הטיפול היא כבר ניגשה להביא את המטאטא! היא התעקשה לעזור לי בכל והיא הייתה מדהימה!

...אז איך אתם תעשו את זה?

סיכמתי לכם את זה ב 3 שלבים:

1. תציעו לילדים לעזור בניקיונות, תשלבו בזה איזה סיפור מעניין ויצירתי, משהו מעולמם של הילדים, במקרה שלי, נופר חובבת כישופים ושיקויים, הטיהור בסוף הכניס אותה לעניין בכיף!  

2. תנו להם משימות ברורות, כאלה שיוכלו לבצע באופן עצמאי, כמו - לנקות את האבק, לטאטא את הפרוזדור, אתם במקביל תעשו משהו אחר, כך גם תתייעלו ותספיקו יותר...

3. בתום כל משימה, תגדירו משימה חדשה, כמובן תעשו מנוחות באמצע עם חטיפים נחמדים, פירות, שתייה וכו'. שימו גם איזה מוסיקה שכיף לנקות איתה ברקע!

הכי חשוב תנו להם מחמאות ופרגנו להם על העבודות, ציינו כל מטלה שבוצעה ובאמת תנו להם תשומת לב מכל הלב!

בסוף הניקיונות אני מאוד ממליצה לעשות טיהור של הבית, אני עשיתי וזה פשוט מרגיש נפלא! חברתי הטובה ועמיתה מצויינת, טלי רוזן, הכינה לכבוד החג וידאו שמסביר בפשטות איך אתם יכולים בקלות לטהר את הבית, בכדי לצפות בהדרכה לחצו על הקישור הזה: 

יום שישי, 17 בפברואר 2012

" יוריקה ! מצאתי שעה נוספת ביממה ! "

פטנט שמגלה לנו איך ניתן להספיק כמעט הכל, 
מבלי להגיע למיטה "סמרטטת" בסוף היום, שמעו והסכיתו...

פשוט וגאוני, אספר לכם סיפור סיני עממי עתיק יומין - ותבינו הכל !  
(אתם יודעים מה אומרים - "מיליארד סינים לא טועים!") 

אי שם בסין הרחוקה, באיזה כפר...אישה קשת יום ניגשה לביתה של זקנת השבט על מנת לקבל את עצתה.
האישה סיפרה לה איך הימים חומקים לה, איך המטלות הן אין סופיות ואיך אין מספיק שעות ביממה....
זקנת השבט, הקשיבה בסבלנות וחייכה אליה. הוציאה מיכל גדול מזכוכית, הניחה על השולחן, לידו הניחה סל גדול מלא באבנים בגודל של כדורי טניס. "בתי, מלאי את המיכל באבנים שבסל".האישה עשתה כדבריה ומילאה את המיכל עד לסופו.
זקנת השבט שאלה, "בתי, האם המיכל מלא ?"
האישה השיבה לה כאילו זה מובן מאליו "כן"
זקנת השבט הוציאה קערה גדולה מלאה בחצץ וביקשה מהאישה להכניס את החצץ למיכל.
האישה חששה, אך מאחר והיא כיבדה את זקנת השבט, היא עשתה כדבריה ושפכה את כל החצץ, לאט לתוך המיכל המלא באבנים. החצץ אט-אט חילחל ושקע פנימה מבעד למרווחים שבין האבנים והצליח לחדור כולו פנימה.
זקנת השבט שאלה שוב את האישה "ועכשיו בתי, המיכל מלא ?"
הפעם האישה, לא השיבה מיד, לקחה נשימה ואמרה "לא"
זקנת השבט חייכה אליה והוציאה קערה נוספת מלאה בחול ושוב ביקשה להכניס את החול לתוך המיכל.
האישה כמובן עשתה זאת, גם החול לאט-לאט, חדר פנימה מבעד לחריצים ונכנס כולו פנימה.
הפעם זקנת השבט הוציאה קנקן מלא במים וביקשה להוסיף גם אותם לתוך המיכל. האישה שפכה את כל המים לתוך המיכל והם חלחלו פנימה ומלאו את המיכל. 

אוקי, אז מה זה אומר ?! אם אתם חושבים שזה אומר שאפשר להספיק הכל אם רק מארגנים את זה נכון, בגדול אתם צודקים אבל - וזה אבל גדול וחשוב ! צריך לשבת ולתת את הדעת על מה הן האבנים "הבונגילות" שנכנסו ראשונות ? האבנים הללו הן הדברים החשובים באמת כמו לאהוב, לחבק, להיות באמת נוכחים עם המשפחה - הילדים ובני הזוג. להשאיר זמן לעצמכם, לאכול נכון, לפעילות גופנית, לאהוב את עצמכם. זוכרים ? את הזמן לדברים האלה נחשב קודם, נשבץ את הדברים הללו ביומן, כן ביומן. אחרת זה מתפלק לנו, חומק ונעלם לעולם.

לא רוצה לבאס אתכם, או להיכנס למורבידיות יתר...ובכל זאת, כאשר אדם נמצא על ערש דווי, הדבר האחרון שהוא יתחרט עליו יהיה שהוא לא עבד מספיק שעות או ניקה יותר טוב את השירותים....

אני מסתכלת היום על אבא שלי, כבר סבא, כבר לא מתעסק בחצץ, חול ומים. החרטה הגדולה שלו - שהוא פיספס אותי כשהייתי ילדה ונערה, שהוא לא היה שם, נוכח ומשמעותי, שאנחנו לא ממש קרובים....

אז אני אומרת, שבו שעה בשקט עם עצמכם, ויפה שעה אחת קודם. תחליטו מה באמת, אבל באמת חשוב לכם ולאהובים שלכם ותפנו לזה את הזמן לפני כל היתר. אחר כך, תספיקו את כל השאר... גם אם זה יהיה קצת פחות.


נטע



יום שני, 1 במרץ 2010


לא מספיקים את הכל? קיבעו כללים
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.


הרבה אנשים מוותרים על דברים, או חשים תסכול כי "אין לי זמן לכלום". כשבוחנים את הדברים מגלים שאפשר לקצץ בשעות מסויימות, להאציל סמכויות בבית, לשתף את המשפחה ברצונות ובעיקר לשרטט גבולות - ולהצליח לעשות כמעט את הכל

מאומנת שלי למדה מקצוע חדש, מטפלת בפרחי באך. היא מאוד רוצה לעסוק במקצוע החדש: "אחרי שאני מסיימת טיפול אני בעננים", היא אמרה לי חזור ואמור; אבל יש לה 4 ילדים, בית ענק לתחזק, והיא מנהלת בהתנדבות ארגון צדקה. היא שאלה אותי "על מה אני מוותרת, כאשר הכל חשוב לי, כדי להצליח במקצוע החדש?"

התחלתי מהיסודות ושאלתי אותה למה היא חושבת בהיא צריכה לוותר על משהו? "אין מספיק שעות ביממה", היא אמרה. אמרתי לה שנבחן זאת ביחד, כיוון שהכל הוא שאלה של מינון.

אז היא לא רוצה לוותר על אף שנייה עם הילדים, והיא מחוייבת בכל רמ"ח איבריה לארגון הצדקה. והבית... אי אפשר להזניח אותו ואין סוף לעבודות הבית.

המחוייבות במקצוע החדש
מסתבר שבסך הכל היא רוצה 1-2 מטופלים ביום כמטפלת בפרחי באך. אך כרגע אין, כי היא לא משווקת, כי אין לה שעתיים ביום להפריש לטובת העניין. אחרי שבחנו את האילוצים והרצונות - יצרנו כללים שיתחמו את הזמן שלה, בעבודות הבית, בארגון הצדקה, וכמובן עשינו הרבה מאוד סדר מול הילדים.

נתחיל מהקל לכבד: בארגון הצדקה היא הבינה שאם תצמצם 1/2 שעה ביום היא לא תפגע בארגון. אז צמצמנו.

תחזוקת הבית: מאחר וכסף לא ממש סוגיה עבורה, הוחלט להוסיף למנקה עוד כמה מטלות ולהאריך את שהותה בבית. עד כאן היה קל, אבל צמצמנו בסך הכל כשעה ביום, לא מספיק.

הילדים: עכשיו, מגיעים לכבד, שאלתי אותה איך יום שלה נראה, מסתבר שהילדים מתקשרים כל הזמן, כל אחד והעניין שלו, זו צריכה הסעה לחוג, זה עושה מסיבה, צריך לארגן את הבית וכיבוד, הם צריכים בגדים - אין לזה סוף. היא מנהלת בממוצע למעלה מ-20 שיחות ביום רק עם הילדים.

שאלתי אותה אם יש מגבלה על השיחות, מה היא עונה לי כמובן: "מה פתאום". חשבת פעם ליצור כללים, כאלה שיתחמו עבורך ועבור הילדים כמה מדברים עם אמא, נגיד פעם-פעמיים ביום בלבד. היא לא הייתה מוכנה להקשיב או לוותר בסוגייה הזו.

לזה קוראים עצמאות ?!
פרשתי לפניה דוגמה משיחה שניהלה במהלך המפגש שלנו עם הבן הבכור, בן 18, שמתגייס בעוד כמה חודשים:
הוא רצה לדעת איפה הבגדים שלו ליציאה ואם היא הספיקה לגהץ לו.  למה את מגהצת לו? - "כי הוא לא יודע איך". היא מעולם לא לימדה אותו.

אז שאלתי אותה לקראת מה הכי חשוב שהורה יכין את ילדיו? והיא ענתה - "לחיים".  ולדעתך את עושה עבודה טובה בלהכין אותם לחיים עצמאים אם את על כל פיפס שלהם קופצת דום, שאלתי - ומה יקרה לדעתך אם לא תעני? המשכתי ועניתי לשאלתי - הם יהיו מתוסכלים ואחר כך בלית ברירה הם ינסו לפתור את זה לבד - לזה קוראים עצמאות.

את הכללים היא העבירה לילדים בעדינות, יזמה מפגש משפחתי, שיתפה על הרצון שלה ועל החשיבות של העצמאות שלהם וכן העצמאות שלה לעסוק במקצוע החדש. אחרי שעה קלה של שיח לא פשוט, הילדים נרתמו למשימה אחרי שהאם העזה לומר, ש"זה יעשה לה טוב".

בעקבות המיקוד הקצר הזה היא הסכימה לצמצם את השיחות עם הילדים לשיחה עד שתיים ביום לכל ילד, דבר שצמצם כשעה ביום לטובת המטופלים העתידיים, וכמובן הרחיב את פוטנציאל העצמאות של הילדים שגילו פתאום שלא צריך את אמא לכל שטות.אז הגענו בסיכומו של דבר לצמצום של שעתיים ביום בהן היא יכולה להתחיל לשווק את העסק ואח"כ להתחיל לטפל.

תפקידם של כללים
כללים עוזרים לנו ליצור את המרחבים הרצויים לנו, ומאפשרים לנו להתנהל בבטחה עם גבולות ששומרים עלינו שלא נגזים. ללא תחימה ברורה, עד מתי ומאיפה, קשה להגיע להגשמה של רצונות ולאפקטיביות בכל תחומי החיים. אז שרטטו לכם גבולות - ותהנו מהם !

יום שני, 15 בפברואר 2010


עובד שלך מריר? איך לרתום אותו לפעולה
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.


מה קורה כשמפקד בצה"ל צריך להתמודד עם נגד ותיק המתחמק מעשייה - כיוון שלא קידמו אותו? לוקחים אותו לשיחת רתימה. זה נכון להרבה מקומות עבודה בהם מנהל מתמודד עם עובדים ותיקים אך מרירים. כיצד עושים זאת?

מתאמן שלי הוא מפקד בצה"ל, נשמה טהורה, כזה נחמד שבא לנשק. אבל מה? יש לו נגד, מריר, שלא משתף פעולה, מבצע משימות על הצד המינימלי ולעיתים אינו מבצע כליל. הנגד, איש עם ותק רב בתפקיד שלא קיבל את הקידום לו יחל, על כן הוא מריר וקורבני עם מנטליות "אכלו לי ושתו לי". בשל כך, כשמבקשים ממנו לבצע דברים בתחום אחריותו, כל בקשה נתקלת בתירוצים, עיכובים ולעיתים בסירוב.

הכלי שהצעתי למפקד הוא ביצוע שיחת רתימה מול אותו נגד. נתקלתי בעיניים שואלות של המפקד, אז מיהרתי להסביר כיצד מבצעים שיחת רתימה:

השאלות - והתשובות שהתקבלו מהנגד
1. מה קרה? מבקשים מהצד השני לתאר את השתלשלות העניינים שהובילה לנסיבות השליליות. יש להקשיב, ולא להפריע או לקטוע.

הנגד גולל את כל הסיפור, איך דילגו עליו ונתנו לנגד אחר, פחות ותיק, יותר צעיר, איך הוא כועס על המערכת שפסחה עליו, ואיך עכשיו "זה כבר אבוד".
 
2. מה זה גרם לך להרגיש? "מרומה, מריר, כועס ומיואש", ענה הנגד.

3. נראה לך שזה ישתנה?  "ברור שלא. יש תקן אחד, אין מצב שיזכה בדרגה עכשיו".
 
4. מי כרגע משלם את המחיר? הנגד כמובן מזהה שזה הוא, עוד ציין שהוא חש לאחרונה שגם הסביבה חווה את השליליות הזו ממנו.

5. האם אתה מעוניין להרגיש אחרת? "כן", ענה הנגד למפקד.

6. בוא נמצא - ביחד - פתרונות אפשריים לשיפור המצב. זאת, כשכל פתרון צריך להיות רלוונטי ומדרבן אותו.

המפקד, כפי שהדרכתי אותו, לא ויתר לנגד שהתעקש בתחילה שאין פתרונות, עד שהוציא ממנו 3 דרכי פעולה:
"אני יכול לפרוש".
"אני יכול לבקש העברה ליחידה אחרת ולהתחיל מחדש בלי הוותק וההיכרות שכבר יש לי".
"מאחר ונותרו רק כמה שנים בודדות, אני יכול לקבל את המצב, כי זה לא יכול להשתנות ולבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. כי אני לא באמת מרגיש מוכן לפרישה וחושש ממעבר למקום חדש" .
 
7. סיוע הממונים: המפקד שאל מה אתה בוחר, מתי, וכיצד יוכל לסייע?

הנגד בחר להישאר, הפעם מתוך הבנה, שמהפתרונות האפשריים, להמשיך להיות כעוס, מריר ועצבני לא מתאים לו ולסביבתו ולא תורם לבריאותו.
 
אזהרה
הפעם זה עבד. הנגד שלנו היה צריך לחלוק את התסכול, שיבינו אותו ולהבין את עצמו. אך לא תמיד ניתן לרתום אדם לטובתו שלו. לעיתים הרצון להישאר קורבן גובר על הצורך במציאת פתרונות לשינוי המצב. אבל שווה לנסות, לא?

יום רביעי, 3 בפברואר 2010


לעמוד על שלך בעבודה - לא בהכרח מאבק
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.


מה עושים כשהקולגות לא מקשיבים לך ופועלים בניגוד לנהלים? מעירים. ומה אם "לא נעים"? בעיה. והאם אסרטיביות מובילה למאבקים? ר', מנהלת שימור לקוחות, למדה שלא בהכרח...

ר', מאומנת שלי, נשואה טרייה בשנות ה 30 לחייה, עובדת כמנהלת תחום שימור לקוחות, הגיעה אלי עם מטרה ברורה, להיות יותר אסרטיבית, בבית ובעבודה.  מתברר שבעבודה שלה יש צורך בהקפדה על נהלים, אך לא כולם משתפים פעולה. נשמע פשוט? כל מה שצריך זה להעמיד את הסרבנים במקומם? אז זהו, שהיא "לא רוצה ליצור ויכוחים".

כדי להבין יותר את העניין, שאלתי אותה מהם אותם נהלים. ובכן, שלקוח מבקש להתנתק, התלונה מגיעה אליה על ידי כך שמזינים את פרטי המקרה דרך המערכת הממוחשבת - והיא מטפלת בהתאם. זה נכון בתיאוריה: בפועל חלק ממנהלי המחלקות שעובדים איתה מעבירים את המקרים בפקס, חלק דרך פתקים ומעטים פועלים לפי הנוהל ומזינים דרך המערכת הממוחשבת. זה מאוד מסרבל את עבודתה ומקשה עליה.

שאלתי אם ניסתה פעם להעלות את הנושא בישיבת מנהלים. "כמובן שכן. גם קיבלתי גיבוי מלא מהמנהל  והוא הבהיר שפניות המתקבלות שלא כדרך הנוהל – לא יטופלו". נו, אמרתי, נשמע שהתמודדת עם זה בהצלחה. אז זהו שלא בדיוק. "ישנו מנהל אחד שממשיך לשלוח בפקס, אני מחזירה לו לפעמים, ואם אין לי כוח אני לפעמים גם מטפלת", אמרה ר'.

עצרתי אותה לרגע, שאלתי למה את לפעמים מחזירה ולפעמים לא? לדבריה, לא תמיד יש לה כוח להתמודד עם המאבקים הללו. כך, ביום שיש לה כוח להתמודד היא לא מטפלת במקרה ומחזירה את הפקס, וביום שאין לה כוחות היא פשוט מזינה את פרטי המקרה בעצמה - מה שגוזל זמן יקר מהטיפול במקרה.

מה מתברר? עבור ר' לעמוד על שלה מול אותו מנהל  בהכרח אומר מאבק, ויכוחים, ועימותים. ולאישה עם תדמית של נחמדה, כמו ר', זה ממש לא בא טוב.

מה עושים?
ביקשתי ממנה לנסות לנתק את הקשר שיצרה בין לעמוד על שלה לבין מאבקים וויכוחים. גרמתי לה להבין שביטוי עצמי לרצונותיה ודרישות החברה אינו גורר עימותים. זאת, כיוון שבפעמים שר' החזירה לאותו מנהל סורר את הפניות שלא הוזנו כראוי במערכת הוא פשוט נאלץ לפעול לפי הנוהל. זהו. בלי מאבק ובלי ויכוח, כל אלה התרחשו אצלה בראש ויצרו אצלה מטען הרגשי שלא נתמך במתרחש במציאות.

אז הלכנו צעד אחד קדימה, למשפחה. בכל פעם שהם צריכים להחליט "איפה עושים את החג" אצל המשפחה שלה או אצלו, היא כבר הניחה שזה הולך להיות ריב, או שנמנעה מלדבר על זה, או כאשר לא הייתה כבר ברירה, כי צריך להחליט, הייתה מתחילה את הדיון בנושא כך: "איזה בלגן יהיה, איפה נהיה בחג?". ההסתכלות על החלטה משותפת עם בן הזוג בהכרח כעימות - לא הייתה נכונה גם במקרה זה.

הסברתי לה שהמחשבה צריכה לבוא מהכיוון החיובי. עליה לזהות שבסך הכול מדובר בשפע. פעם לכל אחד מהם הייתה ברירה אחת, הוא עושה חג אצל הוריו והיא אצל הוריה, עכשיו שהם משפחה חדשה יש להם בחירה, 2 אפשרויות, הם יכולים ליהנות משני העולמות לסירוגין, מבלי לאכזב את עצמה, את בן זוגה, או את  משפחותיהם.

לקראת החג הבא, בחיי המשפחה כמו בעבודה, היא השאירה מאחור את המטען השלילי ולמדה לתקשר את רצונה. היא הצליחה להעביר את המסר שלה, השאיפה שלה, בקלילות וגם ליצור דיון אפקטיבי, בלי ליצור מאבקים מיותרים, לא פנימים וגם לא חיצוניים.

לפעמים, המלחמות העיקריות עם הסובבים אותך, הם מלחמה שלך עם עצמך. והראשונות, כמו האחרונה, מתרחשות בעיקר בראש שלך.

יום חמישי, 28 בינואר 2010


מנהגים ישנים הם האויב הגדול להגשמה אישית
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.

ש', היא מנהלת בכירה בחברה פיננסית, אם סבתא ובעיקר - עסוקה מעל לראש בכולם חוץ מעצמה. התסכול הביא אותה אלי, הצלחנו בתחילה לפנות לה זמן אצלה ביומן ובראש - אך התברר שלא היה בה הכוח וההתמדה לשנות מנהגים ישנים...

ש', מתאמנת שלי, אישה בשנות ה-50 המאוחרות לחייה, בעלת משפחה וסבתא, מנהלת בכירה בחברה פיננסית.
תלונתה המרכזית שאין מספיק שעות ביממה כדי להספיק הכל. היא מבינה כמה זה חשוב ללכת לחדר הכושר, אפילו עשתה מנוי במכון יוקרתי, אך היא בקושי מגיעה פעם בשבוע, למרות שהייתה מעוניינת להגיע 3-4 פעמים, כפי שהמליץ רופאה.  זה פשוט לא קורה.

זו בעיה? הפיתרון נשמע פשוט לא? ניהול זמן קפדני והבעיה נפתרה - אז זהו שלא !

ש' היא אישה חזקה, מאוד מוכשרת ובעלת יכולות, לנהל זמן היא יודעת מצוין, אבל תמיד כשמדובר במשהו עבורה, איכשהו, לא נשאר זמן. לנכדים תמיד תמצא זמן, להכין ארוחת שבת מושקעת לכל המשפחה המורחבת מדי שבוע, כמובן שיהיה זמן, להספיק הכל ויותר מזה בעבודה, מובן מאליו.

אז מה הבעיה?
הבעיה היא שזו גישת חיים שאינה תורמת לפרט המחזיק בה. ראיית העולם שלה אומרת: הכל חשוב, את הכל צריך להספיק, להכל מתכננים ומקצים זמן, ובסוף רק אם נשאר זמן, היא מגיעה אל עצמה - כלומר לא מגיעה.

אז שוחחנו באופן ממוקד על ערך עצמי, שהסתבר שנמצא אי שם למטה. עזרתי לה לראות איזו אישה מדהימה היא, כמה שהיא מוכנה להשקיע, להשתדל, לארגן, לנהל, ליישם, להוציא לפועל גם במישור המשפחתי וגם בקריירה.
היא קיבלה "שעורי בית" לגבות עדויות מקרובי משפחה ומעמיתים על פועלה וערכה בעיניהם. היה לה מאוד קשה עם זה, אך היא עצמה מתקשה "להעיד על עיסתה" - הצלחתי לשכנע אותה לעשות זאת.  אז היא קצת "התפדחה" אבל היא הבינה שהיא רק יכולה להרוויח מזה.

מה היא גילתה?
היא גילתה שהמנכ"ל בחברה בה היא עובדת רואה בה "יד ימינו" ושהוא סומך עליה בעיניים עצומות.
שבן זוגה תופס ממנה "האישה המושלמת, שיודעת לעשות הכל",
וזו דעתם של כל הסובבים אותה.
כשסיפרה לי על העדויות הללו היא הייתה קצת מובכת ובעיקר מאושרת, פתאום הייתה לה אפשרות לראות את עצמה באור נפלא ושופע.  עכשיו הגיע השלב הבא - ש' החליטה לאמץ גישה חדשה, גישת ה'אני חשובה' והתחילה לבנות הגדרות עשייה בהתאם.

תוך מספר שבועות היא הצליחה להגיע לחדר הכושר לפחות 3 פעמים בשבוע. היא החליטה לעיתים לומר גם "לא" לכל מיני בקשות שהיו על חשבונה, היא יצרה כללים ששמרו עליה, חרגה פחות בשעות העבודה, החליטה למשל לארח אחת לשבועיים בשבת ואחת לשבועיים להתארח.

בזמן שחסכה שיבצה אימונים בחדר הכושר, הלו"ז שלה רשום ביומן, הישיבות בעבודה, הפגישות עם הנכדים, הפדיקור והאימון בחדר הכושר, הכל מופיע שם ולהכל הוקצה זמן. גם הזמן בשבילה ולמענה.

סוף טוב הכל טוב? 
זה עבד, אך רק לתקופה קצרה. כמו כל גישה, היא עובדת אם בוחרים לפעול מתוכה, ש' התקשתה לשחרר את ההרגל הישן ותוך כמה שבועות חזרה לסורה. היא לא הצליחה לייצר הרגלים חדשים במקום הישנים - שהם הרגל של שנים. היא החליטה לגדוע את התהליך באיבו ."אני יודעת שאני רק אפסיד מזה. אבל זה קשה לי מדי", היא אמרה.

לא כל הסיפורים הם סיפורי הצלחה גדולים. ש' טעמה איך זה יכול להיות כשהיא בוחרת לשים את עצמה במרכז. אולי, עכשיו שהיא יודעת איך ומה זה מצריך ממנה היא תבחר לעשות זאת שוב והפעם להתמיד.

לכן חשוב לזכור, תהליך אימון אישי הוא תהליך מאמץ ומצריך כוחות נפש, ליווי ועידוד. הרבה יותר קל להכנע להרגלים הישנים. אם אתם באים רק כדי לחלוק את הקשיים, ולא לשנות ולצאת מאזור הנוחות - חבל על הכסף והזמן שאתם משקיעים. עליכם להיות מוכנים לשנות את דרכי הפעולה וההתנהגויות המזיקות - גם במחיר יציאה מ"אזור הנוחות".

יום רביעי, 20 בינואר 2010


אפשר לשלב עבודה ומשפחה גם בהיי טק !
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.

לפעמים אנחנו רק חושבים שאין ברירה אלא לעבוד 12 שעות ביום. אך כשהעבודה והמשפחה מתנגשים כדאי להביט מסביב ולמצוא את הכשלים ואת ההזדמנויות לשילוב בריא יותר של השניים. שאלו את ג', ראש צוות בתחום ההיי-טק.

כשהעבודה והמשפחה מתנגשים
ג', מתאמן שלי, גבר צעיר בשנות ה-30 לחייו, בעל משפחה, וראש צוות בתחום ההיי-טק. אחת מהסוגיות המטרידות שעלו מהאימון היו ויכוחים חוזרים ונישנים בבית על העדרו, על איך שהוא לא מהווה שותף פעיל וזמין לכל המתרחש בבית. מצד שני בעבודה יש הרגשה שתמיד נשאר עוד משהו לעבוד עליו.

בשלב ראשון זיהינו כי הוא נמצא בעבודה למעלה מ-13 שעות ביום בממוצע, ביחד עם הנסיעות - 15. תוסיפו לזה 6 שעות שינה, ונותרו בקושי 3 שעות, שזה מעט מאוד זמן לחיי משפחה.

ג' מגיע מדי יום בערב, אחרי למעלה משעה בדרכים, כולו עייף ורצוץ, כדי שוב לריב עם בת-זוגתו. לא סבבה.

כדי לקבל קצת פרספקטיבה, ביקשתי ממנו להסתכל על המצב מנקודת מבטה של זוגתו, אחר כך מנקודת מבטם של הצוות שלו ובסוף מנקודת הראות של הבוס שלו. כתוצאה מכך הוא כעס פחות בבית - ויותר הבין את הטענות, מה שהפחית את הריבים. ג' גם למד שיש המון מקום לשיפור בהתנהלותו במקום העבודה.

מנקודת מבטה של זוגתו ראינו שהיא מתגעגעת לשותף שלה ושלבתם הקטנה חסר אבא.

מנקודת מבטם של חברי הצוות, שיוצאים, להבדיל ממנו, בזמן - דווקא הייתה נכונות לעבוד עוד. הם היו צמאים ושמחים לקבל יותר תחומי אחריות. כמו כן, ההתנהלות הריכוזית של ג' גרמה לחוסר במידע רב בקרב חברי הצוות. בלי אותו מידע שהיה מנת חלקו של ג' בלבד, יהיה קשה לצוות לבצע את העבודה לבדם.

מנקודת מבטו של הבוס ראינו שג' מאוד מוכשר אך קצת ברדקיסט. הוא מאחר לישיבות, לעיתים לא עומד בלו"ז של המשימות המוטלות על הצוות שלו, ולוקה בכל הקשור לניהול הזמן שלו.

כל נקודות המבט הללו סיפקו פער שניתן לגשר עליו והתרככות שנתאפשרה מהבנת הצד השני, מעצם ההסתכלות מנקודת מבטם. במקום לנסות ולפסול ולהתווכח, נתאפשר בשלב ראשון לזהות מה ערכי בצד הזה ולהתחיל ליצור מרחבי זמן יעילים ומדוייקים יותר לבית וגם לעבודה.

התהליך ערך כמה חודשים טובים. בשלב ראשון, זיהינו את ההרגלים הלא טובים: לעשות הכל לבד, לא לסמוך על אף אחד וכך הלאה. גילינו שהמקור להם הוא הפחד של ג' שהצוות יפשל, במקום לסמוך על חדוות עבודה ושותפות עם הצוות שלו. אחר כך הטמענו וטיפחנו הרגלים טובים יותר כגון חלוקה ברורה של תחומי אחריות והתאמת יכולות אנשי הצוות למטלות שלהם.

כל הצעדים הצריכו אומץ, התמדה ונחישות, היו משברים על הדרך, לעיתים היה נדמה לו שזה בלתי אפשרי, אך עידוד תרם רבות. הפגנתי את הערכתי אליו על מאמציו ועל עשייתו, שהניבו כל פעם תוצאות טובות יותר והתקדמות בכיוון הרצוי לו.

כל תהליך האימון האישי היה חסר תוחלת, לולא התמיד ג'. כל התקדמות, קטנה כגדולה,  נצברה ואלו יצרו התקדמות גדולה יותר בהמשך. לא הכל מצליח, ולא הכל מצליח במידה הרצויה ולכן יש לזהות מה לא עובד לנסות להבין מדוע ולמחדד את תהליך התיקון והשינוי בדרכי ההתנהלות.

ומה על ג' מיודענו?
ג' מרוצה ופחות עייף. הוא מרגיש שאפשר לנהל גם חיי משפחה ובית ראויים ומספקים וכן התנהלות מקצועית, עניינית ויעילה בעבודה. כדי לשמר את ההישגים החדשים, שיושבים על הרגלים חדשים, עליו להיות ערני, לשים לב להרגלים הישנים שתמיד רוצים ועלולים לחזור.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3836719,00.html





יום שלישי, 12 בינואר 2010


"יש אלף כמוכם" - איך יוצאים ממעגל האבטלה?
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.

המונים מחפשים עבודה, שולחים קורות חיים ולא מבינים למה הם לא מוצאים. אז איך פורצים דרך? איך מפסיקים לחפש ומתחילים למצוא? לפניכם כמה עצות מעשיות - לאלו שאינם מחפשים תירוצים.

מאומנת שלי, בחורה צעירה, שאפתנית ונמרצת, מחפשת עבודה מזה כמה חודשים בתחום המכירות. באחד מראיונות העבודה שלה, המראיינת ביקשה ממנה למכור עט. מאחר ואין לה ניסיון במכירת עטים, "חטפה חום" וחוסר ביטחון, וביקשה למכור את המכשיר הנייד במקום.

למרות שלטענתה מכרה את הנייד מצוין, לא התקבלה.

אחרי שניתחנו את האירוע, המאומנת שלי הבינה שמנקודת מבטה של המראיינת היא הפגינה חוסר יכולת אלתור וכן חוסר גמישות, תכונות חשובות מאוד אצל מוכרת טובה. במפגש ערכנו סימולציה של הראיון, הפעם כשנתבקשה למכור את העט, עצרה, חשבה ומכרה את העט.

איך מפסיקים לחפש ומתחילים למצוא?
המונים מחפשים עבודה, שולחים קורות חיים ולא מבינים למה הם לא מוצאים. כמאמנת יוצא לי לא מעט להתעסק בסוגיית מציאת העבודה עם המאומנים שלי. אז איך פורצים דרך? איך מפסיקים לחפש ומתחילים למצוא?

קודם כל תמשיכו לשלוח קורות חיים, זה לא מזיק, אולי אפילו תשיגו כמה ראיונות עבודה כך, נדיר, אבל עדיין, זה קורא מדי פעם.יחד עם זאת, מאחר וכך כולם עושים, הסיכויים מאוד אפסיים.
יומן אבטלה

אז מה עושים? נתחיל ממה שעוד לא ניסיתם לעשות, עצם העשייה, ההליכה בדרך שטרם ניסיתם, תיצור פריצת דרך, כלומר פורצים את הדרך הסלולה היטב, זו שאיננה מניבה תוצאה רצויה ומעיזים לנסות משהו אחרת.

כמה טיפים שימושיים: 
1. NETWORKING (רישות) - כבר סיפרתם לכל מי שאתם מכירים שאתם מחפשים עבודה? יותר מזה, שאלתם את כל מי שאתם מכירים אם הם מכירים מישהו שיכול לעזור? תעשו רישום ומעקב, התקשרו אחרי כמה ימים ובדקו אם משהו התקדם, הכי טוב, קחו שם וטלפון וקדמו את העניין בעצמכם.

2. גשו לכמה חברות כוח אדם, התראיינו אצלם אח"כ תהיו "נודניקים נחמדים" : התקשרו מדי שבוע לברר מה חדש, אילו הצעות רלוונטיות ו/או אקטואליות עומדות על הפרק.

3. אתם לא עוברים מיונים? גשו לבוחן/ת ובקשו לקבל חוות דעת, מדוע לא עברתם, מה לדעתו/ה חסר או צריך להשתפר, כך תקבלו אפשרות ללמוד על עצמכם ובכך להשתפר.

4 העזו: התקשרו לחברות שאתם מעוניינים לעבוד בהם, דברו עם מי שאחראי על כוח אדם, התעניינו אם יש הצעות אקטואליות ובקשו להגיע ולהתראיין.

5. למדו מטעויות: לא עברתם ראיון עבודה, בקשו לדעת מדוע, ציינו שברצונכם להפיק לקחים לקראת הראיון הבא. בקשו מחברים לעשות סימולציה של ראיון עבודה, ובקשו לדעת איך הייתם.

סוף טוב - הכל טוב
ומה עם המאומנת שלנו? בראיון העבודה הבא, במקרה, או שלא, נתבקשה שוב למכור, הפעם מאפרה, כעת שהיא כבר מבינה מה בעצם מבקשים לבחון, עצרה, חשבה, וכמו גדולה מכרה גם את המאפרה למראיין.

הפעם היא גם התקבלה.

זוהי דוגמא אחת, על פיה ניתן להקיש כי שווה ללמוד מן העבר, להשקיע בהפקת הלקחים, לנתח ולהבין מה קרה, לתקן ולהמשיך הלאה להזדמנות הבאה עלינו לטובה. כל אחד יכול להשקיע רגע ולחשוב על עוד דרך, פורצת, ככל שתהיו יצירתיים, פתוחים ומוכנים להתנסות לטעות וגם לתקן כך תגדילו את הסיכויים שלכם למצוא עבודה.

הכי חשוב, חייכו, זה לא עולה כסף, אל תיקחו את עצמכם כל כך ברצינות.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3822517,00.html





יום רביעי, 6 בינואר 2010



מה זה תהליך אימון אישי והאם הוא מתאים לך ?
המאמר פורסם בטור שלי ב ynet.

תהליך אימון אישי, "קוצ'ינג" נועד לאתר ולהשאיר את ההרגלים שמקדמים אותך לעבר המטרות שלך ולסגל הרגלים מועילים נוספים - ולהיפטר מההרגלים המונעים ממך להיתקדם. השאלה היא - האם תסכים לצאת מ"תחום הנוחות" שלך?

תהליך אימון אישי ("קוצ'ינג") נובע מתוך היגיון פשוט שעיקרו: לכולנו יש הרגלים, חלקם טובים, כאלה שמקדמים אותנו להשגת מטרותינו בחיים וחלקם תוקעים אותנו. מטרת התהליך בשלב ראשון, לאתר את אותם הרגלים תוקעים ובמקומם להטמיע ולתרגל הרגלים חדשים, כאלה שמצמיחים אותנו ומקרבים אותנו למטרותינו.

ההרגלים שלנו הם אלה שגורמים לנו להרגיש נוחות וטבעיות, על נוחות לא מוותרים כל כך מהר. על כן תהליך אימון אישי הינו תהליך מעמת, מאמץ והישגי ולכן אינו מתאים לכל אחד בכל זמן.

מאמן מקצועי קודם כל מברר אם בן האדם בשל לתהליך: עד כמה נמאס מהמצב כרגע, עד כמה תהיה מוכן לנסות אחרת, גם כשזה לא נוח, כלומר, לצאת מאזור הנוחות, עד כמה תתמיד ותהיה נחוש, וכמובן עד כמה תהיה פתוח לנסות דברים שעד כה לא חשבת ואולי לא רצית לנסות.

אם לא בשלים, לא כדאי להתאמן, זה חסר תועלת ומתסכל.

כדי להבין איך התהליך עובד, ניקח דוגמא:
מתאמן שהגיע אליי וציין שמטרתו להעלות בטחון עצמי, על מנת שיוכל להביא את עצמו לידי ביטוי באופן תקיף יותר וכך גם להתקדם בעבודתו. שמתי לב שהאופן שבו הוא בא לידי ביטוי כרגע, ברמה הפיזית, הוא גב שפוף קדימה, קול נמוך, והבעת פנים רצינית, אפילו קצת עצובה. סט של הרגלים שבפני עצמם אינם מבטאים בטחון עצמי, אז אותם בשלב ראשון, זנחנו.

ההרגלים החדשים שביקשנו להטמיע הם: בתחילת כל אינטרקציה - חיוך, גב זקוף והגברה קלה של הקול. אלה פעולות טכניות שניתן ליישם במיידי, מבלי להעמיק מעבר לזה. מה שיפה ביצירת הרגל חדש, אם עושים את זה מספיק פעמים זה מתחיל להרגיש נוח וטבעי.

אכן, בפעמים הראשונות שהוא ניסה את זה הוא הרגיש מלאכותי, טכני ומוזר, אך התוצאות היו משמעותית יותר טובות. החל מהניסיונות הראשונים, אנשים יותר הקשיבו, היה נעים לדבר איתו, ולכן האינטרקציות נמשכו יותר זמן וכך הוא בא לידי ביטוי הרבה יותר. תוצאות אלו באופן ישיר השפיעו על העלאת תחושת הביטחון העצמי שלו.

לא רק על פני השטח
נכון, ישנן סיבות עמוקות מדוע הוא חסר בטחון עצמי, אותן קשה יותר לפתור בשלב ראשון ולכן לוקח יותר זמן, בשלב מאוחר יותר בתהליך שלו העמקנו יותר ואף הגענו לתובנות בעניין הזה, יחד עם זה כבר בשבועות הראשונים של התהליך, הוא עשה אחרת והתוצאות היו בהתאם יותר טובות.


אז מה ההבדל בין מאמן לפסיכולוג? 
אימון הוא תהליך של עשייה וליווי תוצאתי. אצל הפסיכולוג נהוג "לדבר על...", אצל המאמן "עושים את..." כלומר, זהו מפגש אימוני, מדברים על מה נעשה אחרת בשבוע הקרוב, מלווים את תוצאות העשייה עד להגעה למטרה הרצויה. קצב התהליך תלוי ברובו ובעיקר בקצב העשייה של המתאמן ולכן תהליך יכול להימשך מספר חודשים עד ללמעלה משנה, כלומר קצב אינדיבידואלי, בהתאם לקצב המתאמן.

חשוב לציין מאמן אינו יועץ, במהלך האינטרקציה האימונית, מתבצע תהליך של הסתכלות ומציאת פתרונות, כלומר אין זה תפקידו של המאמן לומר מה לעשות, אלא ליצור אוירה בטוחה של שאלת שאלות שממקדת את המתאמן במה שחשוב לו ועל ידי כך יגיע לפתרונות בעצמו. גם אין הגבלה על תחומי הייעוץ והוא נוגע לכל תחום בו אתם רוצים להצליח יותר: לשפר הישגיות בעבודה, במערכות יחסים, בלימודים, כל מטרה אישית - כל עוד אתם בשלים לכך.